///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

אסיה התיכונה, המרכזית והמערבית נחשבות לאזור מוצאו של הכאנאביס התרבותי - הכאנאביס סאטיבה. צפון-מערב הודו ואזורים נרחבים בצפון סין העתיקה נחשבים לערש הולדתו של הכאנאביס ההודי - הכאנאביס אינדיקה.

הכאנאביס היה ידוע לאדם כ- 8000 עד 10,000 שנה לפני הספירה הנוצרית, וארכיאולוגים רואים בו את צמח הבר הראשון שתִירבת המין האנושי. בהסתמך על ממצאי קברים, על שרידי לבוש ועל פריטי אמנות, קובעים החוקרים בוודאות, שתחילת השימוש בכאנאביס על-ידי האנושות מקבילה לתקופת היוולדותה של הקדרות והתרחשה בו-זמנית בשני מתחמים אסיאתיים שונים: באזור שבין הפרת לחידקל, בשטח שבו משתרעת כיום עיראק; ולאורך העמק המזרחי המשתרע בגדות ההואנג-הא (הנהר הצהוב) שבצפון סין.

צמח הכאנאביס ושימושיו השונים מתוארים בהרחבה בפפירוסים מצריים עתיקים, בלוחות חרס חרוטים (בכתב היתדות) מארצות מסופוטמיה ובכתבים סיניים, שזמנם נקבע עד לאמצע האלף הראשון לפני הספירה. הכתבים הסיניים מרבים להלל את הטא-מא ("הגדול שבצמחי הסיבים") בשל תכונות המרפא שלו ("המשחרר מכוחות הרשע"), והם מכנים את הממלכה הסינית בשם החיבה "ארץ הכאנאביס ושיחי התות". ממצאים ארכאולוגיים מהתיישבויות חקלאיות עתיקות מעידים על שימוש בכאנאביס כבחומר גלם לביגוד עממי, לצד בדי המשי המפוארים, אשר מהם נתפרו המחלצות היקרות יותר. לוחמים העדיפו את קשתות הכאנאביס הקשיחות והעמידות על פני קשתות הבאמבוס.

בכתבי דברי הימים של השושלת הסינית סונג (כ- 500 שנה לפני הספירה), מצויים האזכורים המדויקים הראשונים לשימוש בצמח. על-פי אלו, נתפרו בגדיו של הקיסר שן-נונג, אשר שלט בממלכה הסינית במאה ה- 28 לפני הספירה, מסיבי כאנאביס. גם התרופות שנטל הקיסר כנגד עצירות, שיגרון ובלבול הדעת יוצרו מכאנאביס. החל מהמאה השמינית לפני הספירה מוזכר הכאנאביס כתכשיר רפואי גם בכתבים הודיים. כמעט בכל תרבויות המזרח העתיקות הותרו העיון בכתבי הקודש, הקריאה בהם ושינונם רק אם התלווה אליהם שימוש בכאנאביס, אשר בין השאר יוחסה לו היכולת להגביר באופן ניכר את כושר הריכוז.

לכל אורך ההיסטוריה לא ידוע על שום צמח אחר שנמצאו לו שימושים כה רבים ומגוונים. עדויות על היותו סיב הטווייה הראשון בהיסטוריה מגיעות עד לשנת 7000 לפני הספירה הנוצרית. 4500 שנה קודם להולדת ישו כבר יצרו ממנו הסינים רשתות דיג. בכתבים מדעיים מתחומי ההיסטוריה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה והבלשנות מופיעים נתונים, המאשרים את היותו הגידול השכיח ביותר החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד למחצית השנייה של המאה הקודמת. בארכיוני ממשלות העולם מצויים בשפע דו"חות, הנוגעים לחשיבותו הכלכלית, לאלפי המוצרים והחברות המסחריות שהתבססו עליו ולערכו התזונתי הגבוה לאדם ולבהמה.

בתקופה המקראית הייתה תפוצתו העיקרית של הכאנאביס בתחומי האימפריה האשורית, ששרדה כ- 1000 שנים, ובמרחבי מרכז אסיה, לרבות פרס. משם הועבר הצמח כ- 5000 שנה לפני הופעת הנצרות לארצות מזרח הים התיכון, ובשלב מאוחר יותר, באמצעות שבטי נוודדים, להרי קווקז ולמזרח אירופה. כך הגיעו שיח הכאנאביס, זרעיו ותוצריו בראשונה לאסיה הקטנה ולתחומיהן הצפוניים והמערביים של האימפריות היווניות, הרומיות והגאליות. ממצא הכאנאביס הארכאולוגי העתיק ביותר בתחומי אירופה התגלה בחפירות העיר אייזנברג שבמחוז המזרח-גרמני טורינגן. מדובר בכד שהכיל עלים וזרעים של כאנאביס. גילו מוערך ב- 5,500 שנה בערך (תקופת האבן המוקדמת).

בו-בזמן התפשט השימוש בצמח גם בקרב תושבי המזרח התיכון, בממלכה המצרית, בצפון אפריקה ובמרכזה ובעיקר בדרום-מזרח אסיה. הודות למגוון שימושיו הנרחב הפכו תושבים אלה את הכאנאביס לחשוּב ולמקובל שבצמחיהם. תושבי המזרח הרחוק השתמשו בו להפקת סיבים, שמנים ומזונות, אולם מעל לכול, בשל תכונותיו המשכרות, השתמשו בו להעמקת החוויה המיסטית והמדיטטיבית של עבודת האלים.

במאה השישית לפני הספירה היו הסיקיתים הראשונים שהפכו את הכאנאביס לגידול חקלאי ממוסד הנקצר בחרמשים. על-פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי כ- 450 שנה לפני הספירה, הם גם הראשונים ששאפו את עשן הכאנאביס בטקסי קבורת הנפטרים. בקרב שבטים אינדיאניים ואפריקניים רבים מקובלת גם כיום מסורת "טקס עישון מקטרת השלום", המתלווה לפרֵידה מהמת, לקבלת אורחים, לחתימת חוזים או לסיכומים של הצהרת כוונות.

כמאה שנה לפני הולדת ישו תיאר בהרחבה הסופר הרומי לוציליוס, את משמעותו של צמח הסיבים כאנאביס לתרבויות חברת הימים ההם, והרבה להפליג בשבחו.

באותה תקופה בערך החלו יורדי הים הפיניקים לצייד את ספינותיהם במפרשים, ברשתות, בדגלים ובחומרי איטום מסיבי כאנאביס. על-פי ייעודה של הספינה - ספינת מסחר או ספינת מלחמה - נעשה שימוש ב- 50 עד 100 טונות כאנאביס לספינה. הוויקינגים, אשר נהגו לקבור את מלכיהם בקברי ספינות, עטפו את גופות המלכים בתכריכים מבד כאנאביס וצירפו למנחת הקבר זרעי כאנאביס.

בסוף המאה השישית לפני הספירה החלה להתמסד חקלאות הכאנאביס גם בדרום רוסיה, ומעט אחר כך בחבלים המשתרעים מצפון לים הכספי ובאזורי הים השחור, הסמוכים למקורות נהר הדנובה. משם התפשט הענף החקלאי הצעיר לכיוון ליטא ושבדיה של ימינו.

בכתבי אתנאיוס (Athenaios), היסטוריון יווני שחי ברומא ובאלכסנדריה במאה השניה לספירה, סופר על המלך היירו השני מסיראקוס (Hiero II), אשר בנה לעצמו ספינת-תענוגות מאובזרת לתפארת. את הכאנאביס שנדרש לו לבניית הספינה רכש המלך אצל חקלאי הממלכה הגאלית, שנודעו בזכות איכותם הגבוהה של גידוליהם.

החשיש, שרף צמח הכאנאביס, הגיע לאירופה לראשונה באמתחתם של סוחרים, מאות שנים לאחר שכבר השתרש בתרבויות ובענפי הייצור של ארצות המזרח התיכון, של אסיה הקטנה, של הודו, של סין, של יפן ושל אחדות מארצות מזרח אירופה, צפון אפריקה ומרכזה. הסוחרים העלו על נס את תכונותיו הרפואיות של החומר וסיפרו בשבח השפעתו המרגיעה והמרנינה על הנפש.

על נפלאותיו של החשיש היטיב לספר גם מרקו פולו (1324-1254), אשר הביא במאה השלוש-עשרה את החשיש לאירופה בחוזרו ממסעותיו בצפון אפריקה. הטייל המפורסם הצטייד בחומר במצרים, שבה שימשו גידולי הכאנאביס בעיקר להפקת סמים. לדרומה של אפריקה הובא החשיש בראשונה על-ידי סוחרים ערביים, שהביאוהו מהודו אל חופי מוזמביק, ומשם לשאר חופי היבשת המזרחיים.

את שנת 1799 אפשר לראות כנקודת-הציון אשר ממנה החל להתפשט השימוש העממי בחשיש בארצות המערב, גם אם בקצב צמיחה איטי ומייגע. בשנה זו הובאו כמויות ניכרות של חשיש לאירופה על-ידי חיילי נפוליאון המובסים. ראשונים הביאו את החשיש לוחמי חטיבתו של האדמירל נלסון אשר שבו מקרבות הנפל שנערכו מול הצבא הטורקי לחוף אבוקיר (20 קילומטר צפונית-מזרחית לעיר המצרית אלכסנדריה) ב- 25 ליולי.

בימי הביניים ציווה שליט אנגליה, הנרי השמיני, על חקלאי המדינה לגדל כאנאביס כדי להבטיח את האספקה השוטפת של חומרי הגלם למטוויות מפרשי הספינות וליצרני ההלבשה.

עם סיומה של תקופת הרנסאנס, במהלך המאה השבע-עשרה, החל המסחר בכאנאביס לפרוח, ועמו גם כיווני מחשבה ותרבות חדשים. כחומר גלם לייצור סיבים, שמנים ומוצרי מזון, רכש לעצמו הכאנאביס במהירות מידת חשיבות המשתווה לזו שממנה נהנו ענפי החקלאות הראשיים, הבוקרות וייצור כלי העבודה ברבות ממדינות אירופה.

בו-בזמן החל לצבור תאוצה השימוש במריחואנה ובחשיש כבסמי מרפא וכחומרים משכרים. אבל רק באמצע המאה התשע-עשרה, עם הכשרת הקרקע ליצירתה של מערכת תחוקתית המבוססת על עקרונות היסוד החדשים (החיים כערך עליון, חירות האדם, השוויון, האחווה והערגה לאושר), ניתן האות להתפשטותם כסמים המוניים וכמרכיבים נפוצים בתכשירים רפואיים. 

לדרום יבשת אמריקה הגיעו זרעי הצמח הראשונים בשנת 1545, ולצפונה בשנת 1606. את הזרעים הביאו עמם יורדי ים ספרדיים שנעו בציר המקשר את דרום-מזרח אסיה עם צ'ילה. בשנת 1554 הובאו הזרעים הראשונים לפרו. בתוך זמן קצר הפך הכאנאביס גם כאן לאחד מענפי החקלאות החשובים ביותר. בין השנים 1611 ל- 1696 עסקו המתיישבים הבריטים, בעיקר המהגרים מהמושבה ג'יימסטאון שבווירג'יניה, בהחדרה מסיבית של הצמח למושבות החסות שלהם, מווירג'יניה ועד לקנדה. מטרתם הייתה לענות על הביקוש של המתיישבים לבגדים ולחבלים. בכמה מדינות בארצות-הברית אף חויבו החקלאים בהוראה מגבוה לגדל צמחי כאנאביס הודי. לשם כך נחקקו חוקים מיוחדים בווירג'יניה (בשנת 1619), במסצ'וסטס (1631) ובקונטיקט (1632). חוקים נוספים ברוח זו נקבעו בין השנים 1763 ל- 1767, בשנות הצנע והמחסור שעברו על וירג'יניה, והוטלו עונשי מאסר כבדים על חקלאים שהשתמטו מחובת גידול הכאנאביס. משנת 1631 ועד לתחילת המאה התשע-עשרה שימש הכאנאביס במדינות רבות כאמצעי תשלום מקובל, בין היתר לצורך תשלומי מס שונים. מצב זה דירבן את החקלאים לגדל את הצמח בכמויות רבות ככל האפשר.

קיימות תאוריות שונות בנוגע לאנשים הראשונים ביבשת אמריקה שעישנו את המריחואנה, תפרחת הצמח הנקבי של הכאנאביס. החל מהעבדים האמריקאים והברזיליאנים, דרך שבטי האינדיאנים וכלה בתושבי האיים הקריביים (ג'מייקה, ברבדוס ואיי הבאהמה), אשר למדו את אומנות העישון מאלפי המהגרים ההודיים, בני דת ההינדו, שהובאו לאמריקה ככוח עבודה זול בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה.

הסברה האחרונה גורסת, כי עישון המריחואנה קיבל תאוצה רבה בקרב הפועלים שעבדו בשדות קני הסוכר שבאיים. הם צרכו את החומר כדי להקל את עבודתם המשעממת והחדגונית, כדי לשאת בקלות רבה יותר את החום המתיש והשוחק, וכדי להירגע מהמתח בשעות הערב בלא לחשוש מכאבי ראש טורדניים ("Hang-over") בבוקר שלמחרת (תופעת לוואי נפוצה המתלווה לצריכת האלכוהול). גם מלחים מכסיקניים, שעגנו באיים לצורכי מסחר, למדו לעשן את המריחואנה כבר בשנת 1886 והפיצו את התורה ברחבי אמריקה הלטינית. 

קרוב לוודאי שההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נקראת כיום אחרת, אילולא חברו להם בשנות השלושים המאוחרות גורמים רבי-השפעה בממשל, בתעשיות הפטרוכימיות, בבנקים ובעיתונות וארגנו בארצות-הברית את מסע ההכפשה העקבי לצמח הכאנאביס. במהלך החדרת השם "מריחואנה" לתודעת הציבור, שם בעל קונוטציות גזעניות (אנטי-לטינו-אמריקאיות) מובהקות, נרקמה לה מזימה חתרנית, רוויית ניחוחות אנטי-דמוקרטיים, שמטרתה בצע כסף וביצור עמדות כוח. את הסיבות האמיתיות לפעילותם השערורייתית עטפו בעלי האינטרסים באיצטלה של דאגה כנה לעתידן של החברה ושל האנושות.

שטיפת המוח המאורגנת השיגה כידוע את מטרתה. בספטמבר 1937 הוצאה המריחואנה אל מחוץ לחוק בארצות-הברית על אפם ועל חמתם של התאחדויות הרופאים, של החקלאים ושל תעשייני הכאנאביס. זמן קצר אחר כך עלה בידי ארצות-הברית להניע את ארגון האומות המאוחדות (UN) לאמץ את מדיניותה ולכלול את איסורו של צמח הכאנאביס באמנוֹת בין-לאומיות ובהסכמים מדיניים.

הרצון להשתלט על תבואות הכאנאביס פעל לא פעם במרוצת ההיסטוריה כגורם מכריע במאבקים ובקנוניות לא מעטות, בתרגילים מלוכלכים ובמזימות אפלות שרקמו שליטי המדינות. לשיאו הגיע מניע זה במלחמת 1812 ובמלחמה הבריטית-אמריקאית שנערכה באותה עת.

החל מאמצע המאה השמונה-עשרה השתמשה הממלכה הבריטית בכאנאביס ממקורות רוסיים כדי לספק יותר מ- 90% של הציוד בספינותיה הצבאיות והאזרחיות (מפרשים, חבלים, רשתות, דגלים וכו'). מדובר היה בכחמישים עד מאה טונות כאנאביס לספינה מדי שנה עד שנתיים.

אספקה זו נפסקה ב- 1807, לאחר שנפוליאון בונפארטה פלש לרוסיה ואילץ את הצאר אלכסנדר לחתום על "הסכמי טילסיט" לשביתת נשק. בהסכמים אלו התחייבה רוסיה לנתק את כל מגעיה עם רוב מדינות אירופה הבאות עמה בקשרי מסחר, לרבות בריטניה הגדולה. נפוליאון העריך שצעד זה ייאלץ את הבריטים להשבית חלק מצי המלחמה שלהם, כדי שהחלק הנותר יוכל לקבל את כל מה שדרוש לו. הוא ידע שמצב כזה יקל עליו את מלאכת כיבוש האי. בתגובה הכריזו הבריטים, שכל ספינה המניפה דגל צרפתי וכל ספינה של מדינה הרוכשת סחורה צרפתית - הן ספינות אויב.

בו-בזמן הטילה ארצות-הברית חרם מסחרי על כל מדינות מרכז אירופה ומערבה (חרם זה בוטל רשמית, למעט על אנגליה ועל צרפת, רק בשנת 1809). היא עשתה זאת, לכאורה, כדי לשמור על נייטרליות וכדי להגן על התוצרת האמריקאית מפני מתחרים מבחוץ. הבריטים, שחשו מאוימים משני העברים, הגיבו במעצרן של ספינות אמריקאיות ששטו או שעגנו בתחום בריטניה בדרכן לרוסיה. הם אילצו את אנשי הצוות האמריקאיים לרכוש ברוסיה כאנאביס בשבילם, אגב שמירה על חשאיות מוחלטת, כמובן. התשלום בוצע במטילי זהב או באמצעות עסקה משולשת, שכללה גם את התוצרת האמריקאית שיועדה לרוסים (לרוב רום, סוכר, תבלינים, כותנה, קפה או טבק). אלו מבין הקברניטים האמריקאיים, שסירבו להיענות לדרישת הבריטים, הושלכו לצינוק, וספינותיהם ומטענן הוחרמו לטובת הממלכה.

ג'ון קוינסי אדאמס, הקונסול האמריקאי בסנט-פטרסבורג (היא לנינגרד לשעבר) ולימים נשיאה השישי של ארצות-הברית, דיווח לממונים עליו בתחילת המאה התשע-עשרה על "לפחות 600 ספינות מטענים אמריקאיות, אשר פרקו במהלך השבועיים האחרונים את מטענן בסנט-פטרסבורג והטעינו כאנאביס מאיכות מעולה".

כאשר נודע דבר התרמית הבריטית לנפוליאון, בערה בו חמתו להשחית. הוא ציווה על הצאר הרוסי להרחיב את החרם המסחרי ולכלול בו גם ספינות אמריקאיות. לצורך אכיפת החוק אף הציב בנמלי רוסיה מפקחים צרפתיים מטעמו. הצאר הרוסי, שלא רצה לוותר על ההכנסות הנאות מעסקי הכאנאביס ועל מטילי הזהב הבריטיים, החליט לקרוא תיגר על צעדי הכפייה החדשים ולהתעלם מהם. נפוליאון הגיב בחידוש המתקפות.

התפתחויות אלו הפכו את בריטניה לבעלת בריתה הבלתי מוצהרת של רוסיה. חיל הים הבריטי המשיך למנוע מספינות אמריקאיות את הגישה החופשית לנמלי אירופה, לרבות לצרפת, ומנע ממעוזו שבמיצרי גיברלטאר את מעבר הספינות לים השחור דרך הים התיכון. בד-בבד יושמה הטקטיקה הבריטית המוכרת בכיוון ההפוך. לפני ראשי הצוותים של הספינות האמריקאיות הועמדו שתי ברֵירות: מאסרים והחרמות או רכישת מוצרים בצרפת ואצל בעלות בריתה. מוצרים אלה, שנרכשו כביכול עבור השווקים האמריקאיים, היו מיועדים למעשה לבריטים.

המצב הפך לבלתי נסבל מבחינת האמריקאים, אשר נאלצו לוותר על כ- 80% מיבוא הכאנאביס הרוסי. כל מדינות ארצות-הברית המגדלות כאנאביס, ובראשן קנטאקי, הצליחו לספק רק חלק מזערי מתצרוכתה העצמית של אמריקה. ב- 18 ביוני 1812, בעקבות דיונים סוערים בקונגרס, הוחלט לפתוח במלחמה בבריטניה הגדולה במקביל למאבקו של נפוליאון, אשר הבטיח לאמריקאים שליטה מוחלטת במקורות הכאנאביס הרוסיים אם יתמכו במלחמתו בחזית המזרחית.

עוד באותו חודש צעדו 675,000 חייליו של נפוליאון אל אדמות רוסיה, שם ספגו את מפלתם ההיסטורית. את הכף הכריעו טקטיקת "האדמה הבוערת" של הרוסים לצד חוסר יכולתו של העורף לספק את צורכי החזית ממרחק של 3000 קילומטרים מכוסי שלגים ואדמות בוציות. בשערי מוסקבה נחלו החיילים המורעבים והמותשים את תבוסתם הסופית. רק כ- 18,000 מהם זכו לחזור הביתה. קרב זה נכנס להיסטוריה כאירוע המלחמתי הגדול ביותר שראתה עד אז אירופה.

ב- 1814 הסתיימה מלחמתן של ארצות-הברית ובריטניה. לאחר סיום המלחמה התחייבה בריטניה שלא להתערב עוד בהליכי המסחר של האמריקאים. בשיעורי ההיסטוריה בעולם נלמדים מאז 1937 נתונים "מעודכנים", הממעיטים בערכו של הכאנאביס כגורם המכריע לפתיחה במלחמה.

המהפכה התעשייתית שעברה על מדינות המערב במאה התשע-עשרה, פסחה על הצמח שעד אז היווה את אחד הגידולים החקלאיים העיקריים ששימש את תעשיית חומרי הגלם: הכאנאביס. מכיוון שלא הומצאו אז מכונות המסוגלות לקצור את הצמח ולעבדו בתהליך אוטומטי מלא, הפך העיסוק בו למסורבל, לאטי ולמייגע. המגבלות הטכניות תורגמו במהירות לתנאי השוק ולשפת הייצור ההמוני. מגוון שימושיו המסחריים של הצמח הצטמצם בהדרגה. רוב החברות, אשר עסקו עד אז בייצור מוצרי כאנאביס, העדיפו לצמצם את מעורבותן בתחום זה ולהפנות את השקעותיהן לכיוונים מושכים יותר. מפעלים לייצור נייר משבבי עץ ואריגים מכותנה החלו לצבור תאוצה. פלח השוק של הכאנאביס הלך והצטמצם.

ב- 1916 התנבא משרד החקלאות האמריקאי בבטאונו (גיליון מספר 404): לא יעברו ימים רבים, והכאנאביס יתפוס שוב את מקומו הטבעי המכובד כענף החקלאות התעשייתית הגדול ביותר באמריקה, כאשר יוסרו המכשולים ויפותחו המכונות לקצירת הכאנאביס ולקילופו.

אלא שהזמן הלך והתארך, ומכונות עדיין לא נבנו. ב- 1930 כבר נרשם בארצות-הברית שיא שלילי בכמות מטעי הכאנאביס: רק עוד 4,050 דונם. אילו היה אז בנמצא הידע הטכני שאיחר את זמנו, היה הכאנאביס הופך ללא ספק לגידול החקלאי הראשון בחשיבותו בכל חלקי העולם.

כאשר פותחו לבסוף המכונות המתאימות, בשנת 1936, כבר עשתה התעשייה כברת דרך ניכרת ושרויה היתה בתנופה התפתחותית מתמדת. פטנטים חדשים לייצור מוצרים חלופיים לכאנאביס נרשמו באלפיהם ואומצו במהירות על-ידי התעשיות הכימיות. החזרה לשימוש המוני בחומר הגלם, כאנאביס, נראתה לפתע מיושנת ולא מתאימה לרוח התקופה, אך בכל זאת נשתלו בארצות-הברית ב- 1937 מטעי כאנאביס רבים, 56,700 דונם ליתר דיוק, על-ידי איכרים בעלי חזון. משרד החקלאות צפה הכפלה שנתית קבועה בכמות היבול בעשורים הבאים.

לזכותו של הכאנאביס עדיין נזקפה עובדת היותו זול וזמין הרבה יותר מחומרי הגלם המתחרים, עובדה שהדליקה נורות אדומות אצל מפתחי התרופות והכימיקלים, אצל יצרני הנייר, הטכסטיל, האלכוהול והטבק, אצל כורתי העצים ובקרב תשלובות להפקת נפט. הללו השקיעו עד אז הון עתק במחקר ובפיתוח חומרים חדשים, בבניית מערכי ייצור מתקדמים, בתשתיות שיווק והפצה מודרניות ובהכנות לכיבושה של האנושות באמצעות יישום יעיל של התורה הקפיטליסטית. החזרה אל הכאנאביס הייתה עלולה לגרום להם ולכלכלה המערבית כולה הפסדים של מיליארדי דולרים ואף להביא לגל של פיטורים ופשיטות רגל.

את המערכה נגד הכאנאביס פתחה ענקית התעשיות הכימיות ובעלת המניות העיקרית של חברת ג'נראל-מוטורס, תשלובת דופונט, מחשובי הספקיות בעולם לתעשיית נייר העץ ויצרנית מאות חומרים פלסטיים על בסיס פטרוכימי. בדו"ח השנתי, שהציגה מועצת המנהלים של התשלובת האמריקאית בשנת 1937 לפני בעלי המניות, הודגשו שני פטנטים רבי-ערך שרשמה החברה לזכותה: פטנט לייצור פלסטיק מפחם ומשאריות של תזקיקי נפט, ופטנט נוסף לייצור נייר משבבי עץ ומגופרה (SO4). בדו"ח נאמר שניצול יעיל של המצאות אלו עשוי להניב יותר משמונים אחוזים מרווחי החברה בחמישים השנים הבאות, בתנאי שמוצרים דומים מכאנאביס לא יהוו גורם מתחרה חזק בשוק. בהמשך הודגשה הדחיפות להמשיך להשקיע במוצרי הנפט הסינתטיים החדשים, ש"טרם זכו להכרה הנרחבת שלה הם ראויים", והושם דגש בצורך ב"שינויים מרחיקי לכת במדיניות המיסוי הממשלתית. שינויים אלה יהוו מכשיר להנחלת ההכרה החברתית בתפישות תעשייתיות חדשות ולא שגרתיות".

תשלובת דופונט ביססה את מעמדה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת כיצרנית החשובה ביותר של ציוד כימי צבאי. קיים דמיון רב בין תהליכי הייצור של תאית חנקנית, המיועדת לחומרי נפץ, ובין ייצור סיבים פלסטיים מתאית חנקנית. הסיב הכימי הראשון, Reyon, הוא לא אחר מאשר כותנת ירי מיוצבת על בסיס חנקן, חומר הנפץ הבסיסי במאה התשע-עשרה.

בתחום חומרי הנפץ הייתה דופונט החברה המונופוליסטית בארצות-הברית. החל מסוף המאה התשע-עשרה היא בלעה את מתחרותיה הקטנות יותר בזו אחר זו, וב- 1902 כבר שלטה בשני שלישים מהייצור התעשייתי בצפון אמריקה. לייצור אצבעות הנפץ דינמיט וטי-אן-טי, רכשה התשלובת מדי שנה אלפי טונות של... נעורת כאנאביס. במלחמת העולם הראשונה סיפקה התשלובת ארבעים אחוזים מהתחמושת שצרכו בעלות הברית.

בתחילת המאה הנוכחית היוו צלולואיד, אצטאט וריון את החומרים הפלסטיים הפשוטים של התקופה. פיתחו אותם כימאים ומומחי תאית של דופונט, אשר מיומנותם בכאנאביס, חומר הגלם החשוב ביותר בתעשייה חדשה זו, היתה מוגבלת.

בשנים 1936-1926 פיתח הכימאי וואלאס כארוטרס (Wallace Carothers