///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

עובדה בלתי מעורערת היא שבמינון מבוקר של 20 עד 60 מיליגרם, המריחואנה היא תכשיר ההרגעה הרפואי (Sedative) ומשכך הכאבים (Analgesic) העתיקים, הטבעיים והבטוחים ביותר הידועים לאנושות. היא נכללת כבר 4,700 שנים בספר הצמחים של הרפואה הסינית (פאן-טסאו-טסינג) ומכונה בו מא-פאן או הו-מא-ראין, שפירושו "צמח האש" (כנראה בשל צורת הצמח לאחר שיובש והוסרה תפרחתו, צורה המזכירה להבת אש). האות הסינית "מא", שפירושה ההיסטורי הינו "צמח הכאנאביס", מורכבת מיסודות גרפיים המסמלים סיבים תלויים על מוט תחת כיפת גג. הסינים וההינדים משתמשים כבר 2,800 שנים במריחואנה, בזרעיה הטחונים או בעיסת העלים לצינון תופעות קדחת, למניעת עצירות אצל קשישים, לאיחוי פצעים, לטיפול בכוויות קשות, להקלה של כאבי יולדות ולטיפול בחולשת נשים. תערובת מורתחת של תרכיז שרף הכאנאביס באלכוהול מזוקק או ביין ("פאיי-סאן") שימשה כחומר הרדמה בניתוחיו של המרפא המיתולוגי חואה-טו (207-110 לספירה), וכמוה גם ממרח משורשי הצמח. בממרח זה, שרקח בראשונה הרופא טאנג-שן-ואי במאה העשירית לספירה, השתמשו אנשי התרבויות העתיקות גם לשם הקלה חיצונית על אזורי שבר עצמות.

דיווחים מפורטים על איכויותיה הפסיכו-אקטיביות של המריחואנה מופיעים בספרי קודש הודיים (אטראבא-ואדא), שנכתבו כאלפיים שנה לפני הספירה הנוצרית וכן בשנה הארבע-מאות לספירה (מסכת התפילה סוסאראט). פאדכיוס דיוסכורידס, רופא יווני אשר פעל בשנת 70 לספירה בשירותם של הקיסרים הרומיים, תיאר בכתביו את הכאנאביס כ"נשגב מבין 600 צמחי המרפא". גם בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (424-482 לפני הספירה), בכתבי הקודש הפרסיים זאנדה-אבאסטה (כ- 500 שנה לפני הספירה) ועל גבי לוחות חרס הרוגליפיים מספרייתו של אשורבניפאל (כ- 650 שנה לפני הספירה) נזכרים בהרחבה שימושים רפואיים אלו. האשורים השתמשו במריחואנה לטיפול במחלות נפשיות ונוירולוגיות. פרעה רעמסס המליץ על הכאנאביס לטיפול בעיניים דוויות. הכובש הסיני הקדום, שן-נונג, אשר שלט במאה ה- 28 לפני ספירת הנוצרים, התפעל מתכונותיה המופלאות של המריחואנה וציווה על חייליו להשתמש בה במלחמתם במלאריה ובברי-ברי וכן כדי להתגבר ביתר קלות על פחד מפני לחימה, על אהבות נכזבות ועל פיזור דעת.

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ב- 1990 באזור גבעת-שרת שבבית שמש, נמצא גוש אפרפר ליד עצמותיה של נערה צנומה ונמוכה, כבת 14. הנערה, שכרעה כנראה ללדת, נפטרה קרוב לוודאי במהלך הלידה בשל מפתח אגן ירכיה הצר, שלא איִפשר את יציאת העובר. משקלו של הגוש היה כשבעה גרמים, וגילו הוערך בכ- 1,600 שנה. הוא נתגלה על-ידי ג'ו זיאס, אנתרופולוג רשות העתיקות שהתחקה אחר מערות קבורה באזור. זיאס מיהר להעביר את הממצא למחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, בהנחה שהגוש המפוחם איננו "סתם קטורת מחרצני-פירות". משם הועבר האפר לבית החולים הדסה שבירושלים. באמצעות בדיקות קמטוגרפיות בגז במעבדתו של פרופסור רפאל משולם זוהה הגוש כחשיש. הסברה היא שעשן החומר בסביבתן של יולדות שימש להקלת מכאוביהן.

ב- 4.1.1995 נערך בעין-גדי הכינוס השנתי של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. במסגרת זו הוצגו שלד הנערה, 143 ס"מ גובהו, ושלד העובר שבתוכו. בהרצאה ששמה חשיש כתרופה יעילה - ההוכחות האנתרופולוגיות, נידונו פפירוסים מצריים משנת 1550 לפני הספירה, בהם הומלץ החשיש להרגעת כאבים בתקופת המחזור החודשי ובצירי-לידה. המרצה סיפר: "חשיש מזרז את הצירים ומחזק אותם, מפחית את הדימום, משכך את הכאבים ועוזר ליולדת להרפות את הגוף. בכתבים רפואיים עתיקים, הודיים, מצריים ואחרים מצאנו הוראות מדויקות איך לפורר, לערבב ולשאוף חשיש. לא רק בענייני גניקולוגיה, אלא גם כתרופה להיפטרות מתולעים בבטן ולטיפול בתחלואים נוספים". 

במשך יותר מ- 3500 שנה, עד לתחילת המאה העשרים, שימשה המריחואנה (השורש, העלים ותפרחת הצמח) בתרבותם של שני שלישים מתושבי העולם כצמח המרפא החשוב והנפוץ ביותר: בסין, בהודו, באזורים נרחבים של מרכז אסיה, במדינות המזרח הרחוק והתיכון, במדינות אפריקה ובאחדות ממדינות דרום אירופה הטרום-נוצרית (כ- 400 שנה לפני הספירה).

במדינות הגרמניות נהגו להניח אלומות כאנאביס על כרסיהן של נשים שכרעו ללדת. במדינות הסלאביות והקומוניסטיות טופלו כאבי שיניים, חום גבוה ושיגרון באדי שמן הכאנאביס שעלו מאבנים שהולהטו. תערובת של שומן כבשים עם שמן כאנאביס ניתנה לכלה בליל כלולותיה כדי להקל עליה את כאבי ביתוק הבתולין. תערובת משמן כאנאביס, סוכר, כרכום וחלבוני ביצים ניתנה לעוללים טרם עריכת טקס ברית-המילה. ברחבי רוסיה האסייתית שימשו תערובות כאנאביס (עם חמאת שקדים, עלי ורדים וציפורנים, כרכום, כמון, אגוזי מוסקאט ודבש) כמעוררי חשק וכמגבירי התאווה המינית.

בעולם המוסלמי שימש החשיש גם כתכשיר חשוב לטיפול במחלות נוירולוגיות.

לאונהארדט פוכס (Leonhardt Fuchs), רופא גרמני, פרסם ב- 1540 ספר שדן בדרכי ההכנה של תרכיבי כאנאביס שונים. במגדיר הצמחים בשפה הלטינית, שפרסם ב- 1565 דודונאוס רמברטוס (Dodonaeus Rembertus), הוקדש לכאנאביס פרק שלם. החל מ- 1843 היווה הכאנאביס את החשוב שבמרכיבי הרפואה העממית במרכז אירופה.

במאמר שפרסם בשנת 1839 ד"ר וו. ב. או'שאוגנסי (W.B. O'Shaugnessy), חבר האקדמיה המלכותית הבריטית למדעים, נבחנו שימושיו הרפואיים של הכאנאביס באותם הימים. המאמר, Monograph on Cannabis Medicine, כלל ארבעים עמודים, וסיכם מחקר מקיף על הצמח, הראשון מסוגו בעולם המערבי. פרסום המאמר הביא עימו לכותב הערכה רבה, כבוד ותהילה מצד קהיליית המדע הבריטית, והפך את האיש לנואם מבוקש. על-סמך המאמר משווים מדענים את חשיבותו של הכאנאביס בחברה האנגלית של אז לזו של האנטיביוטיקה (הפניצילין והטראמיצין) בימי מלחמת העולם השנייה.

או'שאוגנסי שהיה רופא בן שלושים בצבא הוד מלכותה, הוצב במחוז בנגאל ("מדינת הכאנאביס" בתרגום חופשי, לימים באנגלאדש) שבהודו, ומשם יכול היה לעקוב מקרוב אחר המרפאים ההודיים ולצפות בדרכים שבהן טיפלו בחוליהם. המרפאים השתמשו בהצלחה ניכרת בתמציות כאנאביס בטיפולם במחלות ובמגֵפות, שאחדות מהן, כמו הצפדת (טטאנוס), הכולירה או הכלבת, עדיין נחשבו בעולם המערבי לחשוכות מרפא.

את מחקרו ניהל הרופא הצעיר על-ידי ניסויים שערך בחיות, באחדים מחוליו ואפילו בגופו הוא. למלכת אנגליה בתקופה ההיא, המלכה ויקטוריה, יעץ או'שאוגנסי ללעוס כאנאביס כדי להקל על מיחושי המחזור החודשי. הוד רוממותה ניסתה ונשבתה. ברוב התלהבותה הציעה להעניק לו תואר אבירות, ובשנות החמישים של המאה התשע-עשרה אף מינתה אותו למנהל פרויקט הנחת קווי הטלגראף בהודו.

זמן קצר לאחר מכן פרסם רופא צרפתי בשם ז'אן רושה (Jean Roche) מחקר משלים שהתבסס על תצפיות דומות שנערכו במדינות המזרח התיכון. בתוך שלוש שנים הפכה המריחואנה לכוכבת הבלתי מעורערת של עולם התרופות.

החל משנת 1840 ועד לשלילת מעמדו החוקי, בשנת 1937, הומלץ הכאנאביס בספרי הרפואה הרשמיים בארצות-הברית לטיפול ביותר מ- 100 מחלות שונות. הקושי לקבוע מינונים מדויקים והיעדרו של נסיוב כאנאביס להזרקה - היו כמה מהסיבות שגרמו לדחיקתו ההדרגתית של החומר על-ידי תכשירים רפואיים "חדשניים" החל מסוף המאה התשע-עשרה. תכשירים אלו היו תוצרי תעשיות המאה העשרים, והשפעותיהם בטווח הארוך ניתנות להיבחן לכל היותר על-סמך הידע שנצבר ב- 80 השנים האחרונות. בניגוד להם שימשה המריחואנה עוד בימי קדם כמרכיב רב-ערך בטיפול בעשרות מחלות ותופעות שונות.

למרות החוסר בממצאים ובגילויים מעודכנים, היתה מקובלת בקרב רופאי התקופה ההשקפה המבוססת לפיה כאנאביס נעדר השפעות מזיקות על מצבו הרוחני והגופני של החולה. הצמח שימש אף לגמילה מהתמכרויות לשני הסמים מובילים האחרים, האלכוהול והאופיום. גם כיום מקובל בקרב חוגים מסוימים, בעיקר במסגרות של רפואה אלטרנטיבית, להיעזר בכאנאביס בתהליכי גמילה משורה ארוכה של מזיקי "העת החדשה" (משקאות חריפים, סיגריות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, סמים נרקוטיים, פסיכוטרופיים או פסיכודליים, כמו הרואין, אל-אס-די או קוקאין). מובן שטיפול כזה ניתן כאשר מדובר בצריכה מבוקרת ונשלטת של אנשים המנהלים אורח חיים תקין ואינם סובלים מהפרעה נפשית כלשהי. 

בטרם הוצאה אל מחוץ לחוק היוותה המריחואנה מרכיב מרכזי ב- 40% עד 50% מכל התרופות שנרשמו כפטנט בלעדי. בזכות פעילותו המרגיעה והמשחררת הופיע העשב ברבים ממרשמי הרופאים באירופה ובארצות-הברית, בטרם נדחק ממעמדו על-ידי האספירין. תחת המינוח הכולל תרכיזי כאנאביס, שימשו תמיסות חשיש חזקות כתרופה השנייה בשכיחותה ברפואה האמריקאית, וזאת החל מתחילת המאה התשע-עשרה ועד לשינוי החוק. רשימת התרופות הרשמית של ארצות-הברית כללה, בין השאר, את המחלות הבאות ככאלו שיש לטפל בהן בכאנאביס: עייפות, התקפי שיעול, שיגרון, קצרת, מחלות מערכת העיכול, כאבי ראש, כאבי מחזור, עוויתות, איבוד עשתונות ודעת ודיכאונות. גם  ברפואה הווטרינרית נודעה לכאנאביס חשיבות בלתי מבוטלת. על-פי האנציקלופדיה בריטניקה, ניתנה המריחואנה במאה התשע-עשרה גם לנפגעי כלבת.

עד לשנות הארבעים של המאה העשרים גישש מדע הרפואה באפלה בכל הנוגע לחומרים הפעילים בכאנאביס, למינונים הנכונים ולדרכי השימור המיטביות. עובדה זו לא מנעה מתעשיית התרופות האמריקאית לשווק את תרכיז המריחואנה בשם המותג תכשיר כאנאביס אינדיקה, ואף לנסות ולהכריז עליו כעל פטנט רשום. בין השנים 1842 ל- 1890 סיפקו הרופאים לחוליהם כמות מרשמי תכשיר כאנאביס אינדיקה ברמה שרק האלכוהול והאופיום עלו עליה. תכשירים אלו הוצעו גם ללא מרשם ובמחירים שווים לכל נפש ברוב בתי המרקחת באנגליה ובארצות-הברית. על-פי עדויות מאותה התקופה, היה המינון המומלץ לטיפול יומי אחד שווה לכמות המריחואנה שצורכים כיום מעשנים "כבדים" בפרק זמן של חודשיים, ללא הבחנה בין ילדים, מבוגרים, קשישים או נשים הרות.

"לא ידוע לנו על תגובות גופניות מסוכנות שגורמת המריחואנה", קבע חדות ונמרצות צוות של אוניברסיטת הארוורד, שחקר את הנושא 150 שנה אחר כך. "הסכנה היחידה כרוכה בעצם העישון, שכן כל עשן, לא כל שכן עשן המריחואנה, איננו תורם לבריאות". "מעשני מריחואנה צורכים אמנם כמות חומר קטנה לעומת צרכני הטבק, אבל טוב יעשו אם ימירו את הרגלי העישון בהרגלי אכילה של החומר", יעץ ב- 1991 ד"ר פרד אורת'ר (Fred Oerther).

המוסדות הממשלתיים המושכים בחוטים התנגדו, ועודם מתנגדים בתוקף, לשימוש רפואי חוקי במריחואנה בשל תופעת ההתעלות, הסאטלה הבלתי נמנעת, המתלווה לנטילת העשב אצל בוגרים. הממסד המערבי מסרב להכיר במידת התועלת שיש בשימוש בחומר לעומת מידת הנזק שהוא עלול לגרום. עם זאת, קובעי החוקים אינם נותנים את דעתם לעובדה, שמיליארדי אנשים בעולם ממילא מעשנים סמים רכים בתדירות זו או אחרת, וכן אינם מתייחסים לשאלה כמה שנות חיים יתווספו לאנשים רבים וכמה סבל ייחסך מהם.

ביותר מארבעים מדינות באמריקה קיימים כיום חוקים, המעגנים את שימושיו הרפואיים של הכאנאביס במשעול הצר שבין המוסרי לנסבל. את התקדים יצר דווקא התובע הממשלתי בקליפורניה (ומי שנבחר אחר כך למושל המדינה), ג'ורג' דויקמיאן (George Deukmejian), ולא משרד הבריאות, כפי שאפשר היה לצפות. דויקמיאן, מתנגד חריף למריחואנה, החליט לצנן בערמומיות את הלחץ הציבורי שהופעל עליו באופן שלא יסכן את הקריירה הפוליטית שלו. הוא עשה זאת באמצעות מעורבתו בחקיקת חוק זמני מיוחד שנקרא תכנית המריחואנה הרחומה (CompassionateMarijuana Programm), אשר איפשר לו לשלוט באספקת הצמח למטרות רפואיות (בין השנים 1989- 1979).

"תכנית המריחואנה הרחומה" בהנהגתו של דויקמיאן סורבלה, נמרחה והוחרפה כל-כך, עד שעם סיומה הוברר שרק תשעה מטופלים עונים על כל הקריטריונים להמשך קבלת המריחואנה החוקית. אל התכנית לא יכלו להצטרף חולים בגלאוקומה או במחלות טיפוליות אחרות, אלא רק חולי סרטן. לקראת תום "שלבי הסיום" של התכנית הגיע עידן "המלחמה בסמים" של ממשלי רונאלד רייגן וג'ורג' בוש האב (אשר אף דרש להקציב 11.7 מיליארד דולר ל"מלחמה המקודשת בסמים"). כל הניסיונות להאריך את תוקפו של החוק נדחו, והוא גווע בהדרגה. בתחילת שנות התשעים נעשו ניסיונות מחודשים להחיות את התכנית, בין השאר בשמות אחרים ובחסותם של גופים ממשלתיים משניים, אך גם הם הוכשלו.

חוק התכנית היה אמנם בגדר אחיזת עיניים מרושעת, שנועדה למתן ולהשקיט למשך עשר שנים את הנאבקים להכרה המחודשת בצמח הכאנאביס, אבל הוא נתן את האות למדינות ג'ורג'יה, מישיגן, ניו-מכסיקו, ניו-יורק וטנסי להפעיל במרוצת שנות השמונים תכניות משלהן ל"התעלמות מכוונת" מצריכת מריחואנה על-ידי חולים סופניים העושים זאת בסביבתם הפרטית. בתחילת שנות השמונים היו רשומים במדינות אלו יותר מ- 800 מעשנים מוצהרים. צרכני הסם לא זכו אמנם למריחואנה ממשלתית כמו בקליפורניה, אבל גם לא הוקעו ונרדפו באכזריות על-ידי המשטרה.

הצמרת בוושינגטון, אשר פקחה עין בוחנת על הניסיון המדגמי שנערך בקליפורניה וציפתה בקוצר רוח למועד סיומה של התכנית, התקשתה לקבל את ההתפתחויות החיוביות בעין יפה. לאחר שנכשלו הניסיונות להניא את בתי הנבחרים הארציים מהחלטתם, הוחלט לנקוט בשיטות פעולה מתוחכמות יותר: רופאים וחולים נדרשו להשתמש אך ורק בחומר שסופק ממחסני הממשל. הם אמנם קיבלו את הכאנאביס על-פי בקשותיהם בכמויות הנדרשות לשימוש רפואי, אבל החומר שסופק להם היה באיכות ירודה וכלל עלים בלבד. מעניינת יותר היתה העובדה שהחומר היה חף ממרכיבי ההשפעות המהנות או התראפויטיות, המצויות בעיקר בקצות התפרחת של הצמח. כזכור, העלים מכילים רק כשליש מהחומרים הפעילים לעומת התפרחת, ויש בהם מידה אפסית של שני המרכיבים העיקריים, THC ו- CBN. שימוש בעלים ולא בתפרחת מצמצם באופן ניכר את אחוזי ההצלחה בטיפולים, ועישונם עלול להיות מלווה בכאבי ראש עזים, עובדה הידועה היטב לשוללי הצמח.   

למורת רוחם של הממשל בוושינגטון ושל הזרוע לאכיפת חוקי הסמים, ה- DEA, המשיך הציבור ב"קליפורניה המשוסעת ומפוצלת האישיות מבחינה פוליטית" (כהגדרת ה- HIGH TIMES) להתייחס לדרישת המצדדים בשינוי התחוקתי באופן חיובי, דמוקרטי, ישר וישיר. ב- 1991 הצביעו בעד התרת השימוש הרפואי במריחואנה 80% מבעלי זכות הבחירה בסן-פרנסיסקו, 77% מתושבי סנטה-קרוז ו- 48% מהחשובים שבמומחי הסרטן בארצות-הברית, דהיינו 2,430 רופאים ופרופסורים שנתבקשו להשיב לשאלה על-ידי כתב העת The Journal of Clinical Oncology, בגיליון חודש יולי.

עם כניסתו של הנשיא ביל קלינטון לבית הלבן נדמה היה שמתחילות לנשב רוחות חדשות. ממשרד הבריאות יצאה הנחייתה של מזכירת הממשל הליברלית דונה שאלאלה (Donna Shalala), לבחון בחיוב את האפשרות לחדש את תכנית אספקת המריחואנה לחולים אנושים, והוחל בקיום דיונים בנושא. עד סוף שנת 1996 כבר החליטו כמעט כל המדינות בארצות-הברית לאמץ מדיניות פתוחה יותר באשר לשאלות רפואיות הנוגעות לכאנאביס. מדיניות זו מבוססת על מסקנותיו החד-משמעיות של השופט (מקליפורניה...), פרנסיס ל. יאנג, מחודש ספטמבר 1988, אשר המליץ להתיר שימוש לא מוגבל במריחואנה לצרכים רפואיים.

קליפורניה עצמה חזרה לעוצמה ב- 26 באוגוסט 1994, לאחר שהסנאט קיבל את  ההחלטה המפורסמת SJR-8, אותה יזם הסנטור הנרי מלוו (Henry Mellow) בעקבות טרגדיה משפחתית - פטירת שתי אחיותיו ממחלת הסרטן. מלוו, אשר היה עֵד לסבל שגרמו לאחיותיו הטיפולים הכימותרפיים, הצליח בעקשנותו ובנחישותו להפוך את קליפורניה למדינה הרביעית בארצות-הברית (אחרי ניו-מכסיקו, מישיגן וניו-המפשייר), שאימצה את ההמלצות האוהדות שפרסם השופט יאנג, ושנתמכו בתחילה על-ידי פקידי הממשל של הנשיא ביל קלינטון.

מִנהל התרופות והמזון האמריקאי, ה- FDA, אמנם הכיר בסופו של המאבק הרעיוני בערכו הרפואי של ה- THC הטהור והתיר את צריכתו בקרב חולים אנושים הנזקקים לו כחומר נוגד בחילות, אולם הוא עדיין מסרב בעקשנות לאשר מעמד דומה למריחואנה הגולמית. ה- DEA, הזרוע הממונה על אכיפת הנושא, מתירה במקרים מיוחדים לחולים מסוימים לגדל בחצרם הפרטית עד שישה צמחי כאנאביס לשימוש עצמי.

באוסטרליה הותרה מחדש צריכת המריחואנה לשימושים רפואיים ביולי 1995. בכך הפכה היבשת החמישית לראשונה בעולם המערבי המחזירה לצמח הכאנאביס את כבודו האבוד ללא שום תירוצים ומענות קוסמטיות.

גם משרד הבריאות הישראלי נתן היתרים מיוחדים לשימוש במריחואנה או בחשיש: לחיילים שלקו בהלם קרב קשה ולחולי אסתמה אחדים, המקבלים את התרופה ישירות ממחלק הסמים של משטרת ישראל. האישור החריג ניתן לראשונה לתושב דרום תל-אביב, אדם אמיד בשנות השבעים לחייו, בעקבות בקשה שהגיש ב- 1993, אליה צורפו המלצות רפואיות מתאימות. על המסמך ההיסטורי חתום פרופסור מרדכי שני, מנכ"ל המרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר. הסיפור המלא פורסם בשבועון זמן תל-אביב ב- 23.2.1996.

בשנת 1995 הועמדה לדין באנגליה רופאה שסיפקה לבתה מנות חשיש שלוש פעמים ביום. הילדה סבלה דרך קבע ממיגרנות ומבחילות עידניות (כרוניות), וצריכת החשיש הייתה אמצעי הטיפול היחיד שהוכח כיעיל. חבר המושבעים התרשם עמוקות משורת המומחים שהופיעו לפניו ומחווֹת הדעת המלומדות של שלושה אנשי שם, בראשם פרופסור לסטר גרינספון (Lester Grinspoon), ראש הפקולטה לרפואה פסיכיאטרית באוניברסיטת הארוורד. פרופסור גרינספון, סמכות מוכרת ומכובדת בנושא הסמים הרכים, הבהיר לנוכחים עד כמה יעיל הכאנאביס בטיפולים בבחילות, בכאבים שונים, בעוויתות ובהתכווצויות שרירים וזכה לתשואות תמיכה רמות. השופט קרא למושבעים לזכות את הנאשמת ולדחות מכל וכל את דרישת התביעה לעונש משולב (קנס כספי גבוה ומאסר ממושך). ההגנה חגגה ניצחון מוחץ. 

פרופסור לסטר גרינספון (בשיתוף פעולה עם ג'יימס באקאלאר) הוא מחברם של הספרים מריחואנה - התרופה האסורה ומריחואנה - בדיקה מחודשת, ועורכם של עשרה ספרים אחרים ושל יותר ממאתיים מאמרים מדעיים בנושא. הוא חוקר מאז 1967 את נושא הכאנאביס ומשמש כיועץ ממשלתי בנושא הסמים. לדבריו, מריחואנה היא אחד המרכיבים הרעילים פחות המוכרים ברפואה. תופעות הלוואי שלה שוליות ופחותות מאלו של האספירין, של הוואליום ושל דומיהם. היא עשויה לספק פתרון זול ויעיל למחלות רבות ולהקל את סבלם של חולי ברקית (גלאוקומה), טרשת נפוצה, הסתיידות עורקים, איידס, הרפס, ברונכיטיס, קצרת (אסתמה), אפילפסיה, פרקינסון, הרעבה עצמית (אנורקסיה), מלריה, שיגרון (ראומטיזם), קואדריפלגיה ופראפלגיה (שיתוק חוליות), ברי-ברי (מחלה הנובעת ממחסור בוויטמין B1), פרוריטיס (מחלת עור), שברים, נקעים ויבלות (בשימוש בתחבושות), מיגרנות, כאבי ראש ונדודי שינה. השימוש במריחואנה תורם גם להקלה ניכרת בכאבי גב הנובעים מעקמת בעמוד השידרה (Multiple Skoliosis), בכאבי מחזור חודשי, בלחץ דם גבוה, בעצירות, בתופעות לוואי של הקרנות כימותרפיות אצל חולי סרטן, בטרדות, בפחדים, בכאבים המצריכים העלאה של סף הכאב, במחלות עצבים ופיזור דעת ובמחלות נוספות רבות. 

את ממצאיו מבסס הפרופסור לא רק על שנות מחקר ארוכות, כי אם גם על ניסיונו הפרטי: בנו חולה בלויקמיה מאז היותו בן 14. הכאנאביס מנטרל את בחילותיו ומונע הקאות. גרינספון גורס כי "מריחואנה אינה סם מסוכן לאדם, אך היא עדיין לא תפסה את מקומה הטבעי אצל משווקי התרופות בשל סיבה תחוקתית ולא מהותית. אני ובני דורי הוטעינו והולכנו שולל על-ידי דברי ההבל של הארי אנסלינגר ושל חברי כנופייתו".

למרות כל האמור לעיל אין ספק ששימושו הנפוץ והידוע ביותר של הכאנאביס הוא צריכת תוצריו, מריחואנה וחשיש, לצורכי התעלות, ריכוז הנפש, שינוי התודעה ורוממות רוח. בתרבויות המזרח הרחוק ובג'מייקה נוטלים המקומיים כאנאביס לפני עריכת מדיטציות ופעילויות נוספות הדורשות נינוחות והסתכלות מרחבית חיובית.

במשך 1200 שנה בקירוב אסרה הכנסייה הקתולית על מאמיניה במערב אירופה את הטיפול הרפואי שלא במסגרת הדתית, למעט הקזת דם וטיפול באלכוהול. אומנות הכנת תכשירי הכאנאביס השונים לטיפול בפצעים, להפגת כאבים ומתחים, להרגעה ולהורדת חום נשמרה בקנאות על-ידי נזירים ואנשי דת. אנשים מן השורה, אשר העזו לנצל את תכונותיו הרפואיות של הצמח, הוכרזו כמכשפים וכנביאי בליעל, ולא פעם נידונו למוות. ז'אן ד'ארק, "הבתולה הקדושה מאורלינס", אשר נאסרה ב- 1430 על-ידי הבורגונדים הצרפתיים והוסגרה לידי האנגלים, הואשמה בנטילת "כאנאביס ועשבי כישוף אחרים". ב- 30.5.1431 הועלתה בשל כך על המוקד.

במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה זכו הבירה והאלכוהול להכרה נרחבת, עד כדי העלאת היין לדרגת משקה סעודת הקודש. בו בזמן אסרה האינקוויזיציה הספרדית את צריכת הכאנאביס וכינתה אותו "שיקוי עובדי השטן". כתחליף המליצה הכנסייה על התפילה לאנטוניוס הקדוש כתרופה להרעלות שונות, על הקריאה לאודיליה הקדושה במקרי עיוורון, ועל התחינה לוויטוס הקדוש במקרים של התקפי אפילפסיה.

בשנת 1484 הכריז האפיפיור אינוזנס השמיני על הכאנאביס (ועל שורה ארוכה של צמחי מרפא אחרים) כעל עשבי פולחן השטן. בכך נתן הכס הקדוש חיזוק נוסף לציידי המכשפות אשר נהנו מתמיכת הכנסייה ומעי