|
|
||||||
|
|
|
|
|
|
|
|
|
/// הפרקים /// הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס /// העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים /// |
||||||
|
|
|
כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות /// |
|
© כל הזכויות שמורות כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה. |
|
|
|
הסמים הרכים מריחואנה וחשיש |
| צריכת הסמים הרכים כדחף בסיסי |
|
אחד השעשועים האהובים ביותר על ילדים ברחבי העולם הוא הסיבוב סביב עצמם עד כדי סחרחורת וחוסר שליטה מוחלט ביכולת לצעוד ישר. בלונה-פארקים ובמרכזי שעשועים זוכים להצלחה הגדולה ביותר אותם המתקנים, המציעים את רמות הריגוש והסחרור הגבוהות ביותר. מקומות בילוי המוניים, כמו מסבאות ודיסקוטקים, לא יהיו מה שהם אם יימנעו ממכירת משקאות אלכוהוליים. הפרמקולוג השנוי במחלוקת, רונאלד ק. סיגל (Ronald K. Siegel), איש אוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס, מתייחס אל הכמיהה למצב הכרתי אחר כאל אחד מן הדחפים הבסיסיים של האדם. בספרו Life in Pursuit of Artificial Paradise, הוא מזכיר ארבעה דחפים בלתי נשלטים: הרעב לאוכל, הצמא לשתייה, הדחף המיני והכמיהה להכרה אחרת. דחפים אלו אינם בלעדיים לאדם. המחבר מונה שורה של בעלי חיים אשר מחקרים מדעיים הוכיחו את הצורך שלהם בסאטלה. את אחד החשובים שבמחקרים אלה ערך עוד בשנות החמישים הביופסיכולוג ג'יימס אולדס (James Olds). הוא צפה בחיות המקבלות גירוי חשמלי מהנה באמצעות אלקטרודות המושתלות באזורים מסוימים במוחן, "אזורי תגמול". מתצפיותיו עולה, כי חיות אלה מוכנות להשקיע "עבודה", היינו ללחוץ על הדוושות הסוגרות את המעגל החשמלי, כדי לזכות בחוויה. אחדות מחיות המעבדה אף לחצו על הדוושות בתדירויות מדהימות, שהביאו אותן להתמוטטות מוחלטת מאפיסת כוחות, ובמקרים בודדים אפילו הביאו למותן. מכאן הסיק החוקר, שהשאיפה לגירוי מוחי, כמו הנכונות לעמול כדי להשיג מזון ומים, מהווה חיזוק חיובי להתנהגות. בתחום הפסיכולוגיה מהווה המינוח חיזוק חיובי שם נרדף למושג תגמול, היינו לאירוע המתרחש אחרי התנהגות מסוימת ומעלה את הסתברות החזרה על אותה התנהגות. רונאלד ק. סיגל נמנה (לצידם של צ'מברס ושל אינסיארדי) עם טובעי המונח התמודדות כימית (Chemical Coping) - מצב שהאדם המודרני צריך להשתמש בו בחומרים כימיים-פסיכואקטיביים לצורך התמודדותו עם בעיות נפשיות ועם קשיים חברתיים. המדען תולה את הסיבות לכך במהפכה הפסיכו-פרמקולוגית המתרחשת בשנים האחרונות, שבמהלכה פותחו תרופות מהפכניות לטיפול במחלות נפש, בחרדות ובדיכאונות. הוא לועג לשיטתיות שבה הושגה לגיטימיות עקרונית בנוגע לתכשירים תעשייתיים, או להבדיל, לסמים מעוצבים המבטיחים שלוות נפש, עוררות, אושר או ריגוש. את התפתחות השימוש במריחואנה ובחשיש מציגים סוציולוגים רבים כפועל יוצא מהרגשות הבדידות, הניכור והתסכול העמוקות, המאפיינות את הפרט בחברה המודרנית. חוויית הסבל האישי, הריקנות הקיומית ואובדנם של הערכים האוניברסליים מעוררים את הרצון לזכות בשעות אחדות של חסד ושל הנאות רגעיות. לפיכך הפך הצורך לחוות הכרה אחרת לדרך המילוט מהאכזבות ומהקשיים בחיי היום-יום, ואלו "מטופלים" על-ידי הקידמה בתכשירים "מעוררי חוויות". הרצון להגביר את עוצמת החוויה, הדועכת עקב התפתחותה של סבילות גופנית ל"מעורר החוויה", יוצרת תלות נפשית ודפוסי התנהגות מעוותים. הגעגועים ליופיה של החוויה וזיכרונות החוויה מלווים בחרדה גוברת ובחששות ממצבים לא-נוחים המתקיימים בחלקם האפרורי של החיים. חרדות וחששות אלה מתפתחים במקרה הגרוע להרגל כפייתי המוביל לתלות גופנית, המובילה לתלות רוחנית וחוזר חלילה. הפילוסופיה החברתית טוענת כי סבל נפשי או גופני הוא חלק בלתי נפרד ממהות הקיום האנושי. העידן החדש והמהפכה התרבותית נתפשים כמבטיחי שחרור מן הסבל הגופני, שהוא תנאי הכרחי להתגשמות האושר, שהוא השחרור המוחלט מן הסבל הנפשי. אבל הם מתעלמים מהדרישה לשינוי פנימי מהותי בכל מישורי ההוויה כתנאי להתגברות על הסבל הנפשי. מכיוון שחברת השפע, הנוחות והמותרות מתאפיינת בנטישה עקבית ומהירה של כל הערכים המסורתיים אשר שימשו עד לא מכבר כמכווני התנהגות, מרבים יחידים רבים לחזור ולהשתמש במריחואנה ובחשיש. סיגל מציע את החזרה למריחואנה כמפלט טבעי מהמהפכה הפסיכו-פרמקולוגית. הוא מתמצת את הפילוסופיה לשלושה משפטים: "המחקרים הפסיכופרמקולוגיים האחרונים מוכיחים, שמוחנו מצויד בקולטנים מיוחדים ל- THC. ההרהור על יחסי גומלין קדם-תרבותיים בין האדם למריחואנה נראה מעשי. ייתכן שיבוא יום ויוכח, כי ביחס הסמלי שבין האדם לצמח מצוי המפתח לפריחה תרבותית". |
| דרכי הייצור של החשיש |
|
החשיש "הומצא" כנראה בזמן הולדת האיסלאם. "המציאו" אותו שבטים נודדים שחיפשו דרך לרכז ולשמר לאורך זמן את המרכיבים הפעילים בכאנאביס, כך שיוכלו להשתמש בו בעונות שחונות, בתקופות בצורת וכצידה למסעותיהם. הם הכינו תערובת מתפרחת הצמח הנקבי שאותה קצצו, יבשו, גרסו, כתשו והידקו לגושים. בימינו קיימות שיטות אחדות לעיבודו של הצמח למטרות עישון, והן נבדלות זו מזו על-פי כר התפתחותן הגיאוגרפי: בתהליך המסורתי, הידני והמייגע, מועברת התערובת במסננות מבדי משי ההופכות אותה לאבקה. הבד פרוש ומתוח על מסגרת עץ גדולה, שמתחתיה מניחים יריעה אטומה (כיום יריעה מפלסטיק) לאיסוף האבקה השמנונית. שני אנשים, אחד מכל צד של המסגרת, מנערים את התערובת המונחת על בד המסננת ומקפיצים אותה. את האבקה השמנונית מגבשים, דוחסים ומהדקים ל"שקים" או ל"פלאטות" של עיסה סמיכה. ממאה קילוגרם שיחי כאנאביס אפשר לייצר כשלושה קילוגרמים של חשיש טהור, קילוגרם אחד לכל דרגת סינון. מקורה של שיטה זו במדינות המזרח הרחוק, אך היא מקובלת כיום גם במרוקו ובלבנון. עד לשנות השישים נהגו לעשן במדינות צפון אפריקה בעיקר את המריחואנה הקצוצה (ה"תְּכִּייִפַה"), אבל שטף התיירים המערביים הביא עמו מהמזרח את הביקוש לחשיש ואת הידע להכנתו. מאז מהווה עישון החשיש את אופן הצריכה המבוקש ביותר, והמריחואנה נאלצת לסבול ירידה משמעותית במעמדה ובזמינותה. בתהליך המעבדתי עובר השרף הספוג בתערובת בקצות הגבעולים וברקמותיהם תסיסה, והוא מופרד באמצעות כוהל, אתר או פחמן גופריתי. במדינות דרום-מזרח אסיה מקובל יותר לעשן את הצ’אראס. הצ’אראס הוא השרף הפזור בשדות הכאנאביס לאחר שנטף מן הגבעולים, או זה אשר נסחט מהם. |
| איכויות, העדפות, אריזות ומידות |
|
סוגי המריחואנה והחשיש נחלקים לשתי קבוצות ייחוס עיקריות: ה"highers”, המתאימים לחובבי המסיבות, הקונצרטים והאירועים בעלי האופי הקליל והעליז, וה”stoners” - למעדיפים את רגעי ההגות, הנינוחות והרוגע. גם למריחואנה ולחשיש, הנפוצים שבמוצרי-הצריכה הלא-חוקיים, יש מן הסתם רמות איכות שונות ומותגים מועדפים. כך למשל נקבעים רמת החוזק והריכוז של החשיש המרוקאי על-פי דרגות הסינון של החומר: זירו-זירו (אפס-אפס), שמו של החשיש בעל האיכות הגבוהה ביותר, מעיד על מסננות בעלות צפיפות מרווחים גבוהה במיוחד ועל סינון ראשוני. זירו-אחת וזירו-שתיים הן דרגות הסינון הבאות. החשיש ההודי מאופיין כבאנג' - מריחואנה דלת ערך, גאנג'ה, שהיא תערובת גראפאס משופרת, וצ’אראס, שהוא החשיש השחור של בני המעמדות העליונים. איכות החשיש הלבנוני מסווגת ברמות ההיכר "מעולה", "בינוני" או "ירוד". אשר למריחואנה - כאן נחשבת תערובת עלים ירקרקה של שאריות הצמח הזכרי, נטולת תפרחות ועתירת גבעולים וזרעים, לזולה ולפחותת ערך. רק מריחואנה העשויה מראשי תפרחות בלבד מוגדרת כדבר האמיתי. חשיש שהוברח באבובים בדרכים ימיות וספג מי מלח ("חשיש הבצורת" של תחילת שנות השבעים), או חשיש שעורבבו בו חומרים נוספים (עיסות תמרים, גללי צאן, צואת גמלים, אבקות כדורי שינה ואפילו שמן מכונות...) להכפלת נפחו ולטשטוש איכותו הירודה, נחשב לבעל ערך מסחרי זעום, אם בכלל. צבעו של החשיש נע בדרך-כלל בין חום בהיר (החשיש המרוקאי, היבש והאבקתי), דרך חום כהה עד אדמדם (החשיש הלבנוני הרך), לשחור (החשיש ההודי, הצמיגי והשמנוני). נוסף על דגימות בעירה, הרחה וטעימה, נוהגים הסוחרים לזהות את טיב החשיש, את מקורו ואת שנת היבול שלו, גם באמצעות שם המותג המוטבע על שקי האריזה בערבית ובלטינית, לצד סמלו המסחרי של היצרן: ספוטניק, דולר, שלושת הכוכבים, גאזאלה, היונה, אקסטרא, שלוש החרבות, אל-נאסר, אל-חילאל, אל-מודחאק, זהרת אל-לובנאן (ארז הלבנון - שם המעיד על ארץ המוצא), או "דובדוב" (דובדבן), סוג אדמדם שזכה באמצע שנות השבעים לרמת פופולריות גבוהה במיוחד בקרב המעשנים בישראל, הם אחדים מהמותגים. סוגים לבנוניים אלו ואחרים מכילים כשמונה אחוזי THC. סוגי החשיש האפגני וההודי חזקים מהם באחוזים ספורים. סוגי החשיש הפופולאריים ביותר הם מרוקאי זירו-זירו, מרוקאי סטנדרטי, מרוקאי ירוק, מרוקאי פרחים, אפגני שחור (קשמיר), הודי שחור (צ’אראס), טורקי ירוק, לבנוני חום, לבנוני בהיר ולבנוני אדמדם. המחירים לצרכן משתנים על-פי זמינותו של החומר ועל-פי הכמות הנרכשת. מתח הרווחים אסטרונומי. לדוגמא: מחיר גרם אחד של כיף מרוקאי סטנדרטי אצל האיכר במרוקו הוא כדירהאם מרוקאי אחד (10 סנט אמריקאיים). אותו חומר, לאחר שהוברח לאירופה, נסחר באמסטרדם במחירים הנעים בין שני דולרים לגרם בכמויות מסחריות, ועד שמונה עד עשרה דולרים לגרם בבתי הקפה המהודרים יותר ובאיזורי התיירות. עשרת אלפים אחוזי רווח פטורים ממס.
תערובות המריחואנה המוכרות והנמכרות ביותר הן: סקאנק ("בואש") לסוגיו השונים (Super Skunk, Skunk, Sensi Skunk ואחרים), נורת'רן-לייט ("האור הצפוני"), פרפל הייז ("ערפל סגול") וכמובן סנסימילה (Sensimila). טווח המחירים דומה לזה של החשיש, כאשר חוקי ההיצע והביקוש מכתיבים את התנהגות השוק. המגמה הכללית שואפת מטה עקב תנופת הפיתוח העצומה שזוכה לה צמח הכאנאביס באחרונה במדינות מערב אירופה בכלל, ובהולנד בפרט. בעבר הייתה הסוליה האריזה המקובלת לחשיש לצורכי הברחה: מעין עוגיה מאורכת ומעוגלת קצוות של חומר טחון ומיובש שעבר תהליכי קיטור ודחיסה. עוגיה זו היתה ארוזה בשקיקי בד לבן באורך של עד 20 סנטימטרים ובמשקלים שונים: 100, 200, 300, 600 או 1,000 גרם. יחידות החלוקה של הסוליה היו חצי שק, רבע שק, חצי רבע (= שמינית השק) ואצבע, שהייתה במקרה הטוב כחמישית עד שישית מיחידת המידה חצי רבע ושקלה על-פי-רוב כארבעה עד שבעה גרמים. האצבעות הן גושי חשיש מלבניים דקיקים, בעלי שטח של כארבעה עד חמישה סנטימטרים רבועים, הנחתכים מן הסוליה בסכין חד שחומם בלהבת אש. הגושים נעטפים בנייר אלומיניום או בנייר אחר שאינו חדיר לרטיבות, כמו הנייר הפנימי של חפיסות הסיגריות. אוקה היא מידת משקל מקובלת במזרח התיכון ושווה ל- 1,256 גרם. האריזה המסחרית השכיחה ביותר לחשיש היא אוקה, המורכבת מצירוף של שתיים, שלוש או ארבע סוליות. בעשור האחרון החליפה הפלאטה את הסוליה: משטח מלבני דק, דמוי חפיסת שוקולד, ארוז בצלופן או בניילון דביק, לרוב במשקל 100 גרם. מריחואנה נסחרת ביחידות של אונקייה (Ounce), שהיא 28.3495 גרם, או באריזות פלסטיק על בסיס גרמים וקילוגרמים (בדרך-כלל שקיקי פוליאתילן עם סגר לחצני). בישראל מקובל היה בעבר להשתמש בקופסאות גפרורים (שרוקנו מתכולתן המקורית) דחוסות בגראס כשוות ערך ליחידת המידה המשוערת "ארבעה עד חמישה גרמים". |
| השימוש במריחואנה ובחשיש לצורך התעלות רוחנית |
|
נטילת הכאנאביס בצורת מריחואנה וחשיש לצורכי התרגעות, עונג ושינוי מצב ההכרה היא צורת השימוש הנפוצה ביותר של השיח. היא מעוגנת עוד משחר התרבות האנושית בריטואלים חברתיים ומיתולוגיים, בטקסים מיסטיים ובפולחנים דתיים. לכתות רבות יש מסורת המייחסת לכאנאביס ערך דתי רב, בשימוש מווסת ומאוזן כמובן. השפעותיו על האווירה, על מידת ההערכה העצמית, על הרגישות החושית ועל הנינוחות הגופנית הקנו לו מקום של כבוד בתפילות המאמינים, בקמיעותיהם ובשפתותיהם. את החשיש ואת המריחואנה צורכים בעיקר בעישון, היינו באמצעות מערכת הנשימה, או באכילה, כלומר דרך מערכת העיכול. כלים דמויי סיגריות, מקטרות ונרגילות משמשים לעישון, שהוא שיטת הצריכה הפופולרית ביותר. בצורתו האכילה מוכר החשיש המפורר כמרכיב בעוגות ובעוגיות, ברפרפות, בממרחים מתובלים ובממתקים וכן כתוספת לקפה שחור, למרק או ליוגורט. כתושה או מפוררת, משמשת המריחואנה, בעיקר כתבלין או כתוסף לתה, לסלטים, לפיצות ולפסטות למיניהן. עד לא מזמן נאלצו מעשני המריחואנה והחשיש הישראליים להבריח את עזרי העישון שלהם (ניירות גלגול, באנגים וצ’ילומים) מחנויות הפזורות בערים הגדולות באירופה ובארצות-הברית, אבל כיום כבר נמכרים הללו בגלוי ברוב הפיצוציות הליליות (אשר כונו בעבר "קיוסקים") ובבתי מסחר "מקצועיים" אחדים אשר צצו בתל-אביב (אמסטרדם הקטנה ברחוב מרכז בעלי מלאכה, מאנצ'יז ברחוב פלורנטין, ודומיהם). אלו שלא העזו להסתכן ב"ייבוא אישי" אילתרו את הבאנגים מתושבות הנרות המתכתיות של חנוכיות נחושת, מטפטפות שהועלמו באישון לילה מגינות ציבוריות ומבקבוקוני פלסטיק של מים מינרליים שנקדח בהם חור. חובבי הג'וינטים הקריבו לשם המִיחזור את הנייר הפנימי של קופסאות הסיגריות, לאחר שהורטב, הופרד משכבת נייר האלומיניום ויובש במייבש שיער. את מקום הצ'ילומים מילאו שפופרות משחות שיניים מנופחות או צווארי בקבוקי קינלי אישיים מעידן בקבוקי הזכוכית. שונאי עשן מושבעים רבים אינם מוכנים לוותר על יתרונות המריחואנה והם כוללים אותה בארוחת-הבוקר היומית שלהם כתוסף לקורנפלקס (כפית שטוחה של מריחואנה קצוצה למנה), לחמאה (שהומסה, הורתחה כעשר דקות ועורבבה ביחס של עשרה גרמים מריחואנה כתושה לחפיסה של מאה גרם) או ל"ספייס-בראוניז" (עוגיות אפויות בתנור במשך 40 דקות בחום של 200 מעלות, העשויות מתערובת אחידה וחלקה של 200 גרם שוקולד מריר מומס, 200 גרם חמאה, כוס אחת אבקת סוכר, ארבע ביצים, כמה טיפות תמצית ארומה בטעם המועדף - רום או וניל - 3/4 כוס קמח, 1/4 כוס גראס כתוש, צימוקים, פירורי אגוזים או פתיתי שוקולד לפי הטעם). אניני טעם אחדים מוצאים את מתכוניהם באתרי אינטרנט המציעים מתכוני תבשילים עם כאנאביס, או מספרי בישול מיוחדים כגון עוגה עוגה עוגה. על הידע המדויק יותר בנוגע להשפעותיהם הנפשיות של תוצרי הכאנאביס ביחס לכמויות הנצרכות (וכן השפעותיהם של יינות, של בירות, של פטריות-הזבובים, של פסילוסיבין ושל שאר סמי המאכל) שמרו בקנאות במשך הדורות אנשי הכנסיות והמרפאים הטבעוניים. הם העבירו את ידיעותיהם הלאה לנבחרים בודדים בלבד, וגם אז עשו זאת רק בקודים מורכבים וחשאיים, בבחינת "ידע פירושו כוח".
בהסתמך על ספר היצירה, שכתיבתו מיוחסת על-פי האגדה לאברהם אבינו, כאלף שנה לפני המעמד ההיסטורי של קבלת לוחות הברית בהר-סיני, מתרחשת ההוויה האנושית בעולם בעל חמישה מימדים: שלושת מימדי המרחב הידועים – האורך, הרוחב והעומק, מימד הזמן, ומימד הרוחניות. כל אחד מהמימדים הללו מוגדר בספר באמצעות מערכת מידות. המימד החמישי מוגדר על-ידי המרחק שבין הטוב המוחלט לרוע המשחית. המדע המודרני, המאשר את קיומם של ארבעת המימדים הראשונים, מתקשה להגדיר את המימד החמישי, ולכן קיימת סבירות גבוהה להנחה שמימד זה מתייחס לשיאה של ההתעלות הפסיכואקטיבית המושגת באמצעות צריכת כאנאביס דתית. סימוכין להשערה זו מופיעים גם בספר הזוהר, החיבור החשוב ביותר של חוכמת הקבלה, המתייחס אל "קטורת הסמים" כאל אמצעי בדוק להסרת ה"קליפות" (קליפות הן החסימות האנרגטיות הנוצרות כתוצאה ממעשיו השליליים של האדם. על-פי הקבלה פועלות הקליפות ככיסויים המגבילים את התפתחותו הרוחנית, יוצרות תוהו-ובוהו בעולמו הגשמי, ומונעות ממנו את ההתחברות המיסטית לאורו של הבורא). בכרך י', פרשת ויקהל, פרק רי"ט נאמר בין השאר: "מי שדין רודף אחריו הוא צריך לקטורת ולשוב לפני אדוניו, כי הקטורת היא עזרה שיסתלקו הדינים ממנו, וזה סוד למה הקטורת מכפר על הנגף ומבטלו, והטעם שקטורת ממית את מלאך המוות, ועל ידי כך אין בו כוח להמית". אגב, במסגרת התיאוריות הנילוות למיזם האמנותי ע"ב שמותיו של הבורא , פרוייקט שנוצר בהשראת חוכמת הקבלה על ידי החתום מעלה, נטען שהכאנאביס מגלם בערכיו הגימטריים אנרגיות מראתיות של האלוהות כולה (כאנא=72 + ביס=72 = פעמיים ע"ב, שהם ארבע פעמים ח"י). ביהדות מקובל להאמין, שהכאנאביס שימש כאחד המרכיבים העיקריים במשחת הקודש. הצמח נזכר בהקשר זה בספר שמות, פרק ל', פסוק כ"ג: "ואתה קח לך בשמים... קנה בושם חמישים ומאתיים". פסוקים אחדים בתנ"ך מזכירים את "עשב השדה" במובנים שאפשר לפרשם ככאנאביס, אך לא נזכר שמו המפורש, כפי שבשום מקום בתנ"ך לא מוזכרים שאר צמחי הסמים אשר היו ידועים היטב באזורנו בעת העתיקה. פרשני תנ"ך אחדים מצביעים על פסוקים מסוימים כמתארים את עישון החשיש במונחים של עשן קטורת: "...ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים, פרק ל"ג, פסוק י'), "שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש" (משלי, פרק כ"ז, פסוק ט'), "ויקטר עליו קטורת סמים כאשר ציוה אדוני את משה" (שמות, פרק מ', פסוק כ"ז) ועוד. בעשרות מקומות אחרים בתנ"ך (וגם בברית החדשה) מדובר ב"עשן ועישונים" כמעט תמיד בהקשר של התגלויות אלוהיות. בשום פרק לא מאוזכרים תוצרי הכאנאביס בהיבט שלילי או כחומר האסור בשימוש. יתרה מזאת: קבליסטים ורואי נסתרות יודעים אף להצביע על אותם המקומות בספרי הקודש, שבהם נחזה איסורו העתידי של הצמח. בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות, דף ט"ו) מוזכר צמח הכאנאביס בהקשר עם דיני זריעה. בפירושיו לתלמוד זה מרבה רבי שלמה יצחקי (רש"י), לעסוק בבדי קנבוס ובבגדים העשויים מהם. בשולחן ערוך נידון חומר-הגלם לפתילים ולבדים בפרקים העוסקים בדיני הדלקת-נרות ובהלכות כלאי-בגדים: "מי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס" (אורח-חיים, סימן פ"ו). חכמים ומקובלים רבים, בראשם רבי משה בן מימון (הרמב"ם), הקדישו לתכונותיו הרפואיות של השיח מחשבה וכתובים לא מעטים. בשירת העשבים שכתב רבי נחמן מברסלב נאמר "כי התורה נותנת כוח למלאכים, והמלאכים משפיעים לעשבים, ועשבים מרפאים בכוח התורה" (מתוך ליקוטי מוהר"ן). באשר לערכו התזונתי של הצמח, מצביע התיאולוג הבריטי קרייטון (C. Creighton) על הכתוב בספר יחזקאל, פרק ל"ד, פסוק כ"ט: "והקימותי להם מטע לשם, ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ...". קרייטון גורס גם כי שרף הכאנאביס, החשיש, מוזכר בפרקים רבים דווקא כמרכיב דבשי, לדוגמה בשמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"ה: "וכל הארץ באו ביער ויהי דבש על פני השדה..." - או בשיר השירים, פרק ה', פסוק א': "אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים". חוקר אחר, קליי מלווין (Clay Melvin), סבור כי דווקא ה"קנה", היינו הקאלאמוס, הוא הוא הרמז לכאנאביס. מושג זה מופיע בפסוקים רבים, בעיקר בספרים שמות (פרק כ"ה, פסוק כ"ג; פרק ל', פסוק כ"ג; פרק ל"ז, פסוק י"ט), ישעיה (פרק י"ט, פסוק ו'; פרק מ"ב, פסוק ג'), יחזקאל, ירמיהו ושיר-השירים. את התשובות לשאלות הלכתיות רבות הנוגעות לצריכת המריחואנה והחשיש, ניסה לתת בשנת 1981 הרב אפרים זלמנוביץ, רבה של המועצה המקומית מזכרת-בתיה. זלמנוביץ ערך מחקר תורני מקיף בסוגיה ופרסם אותו בספר אלכוהוליזם וסמים ביהדות, בהוצאת מכון העם והמדינה שבמזכרת בתיה. לצד הגיגים פילוסופיים המתיימרים לבאר משמעויות נסתרות במערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו, סקירות שטחיות של נושאים שהקשר בינם ובין סמים ואלכוהול רופף ומעורפל למדי, ומידע המצביע על בורות ברמה הבסיסית (כמו "דוד נהפך לנרקומן המעשן חשיש"), מצטט המחבר אמירות רבנים ופסיקות מן הכתובים, שלדעתו מצביעות על האופן השלילי שבו נבחנה צריכת החומרים הפסיכואקטיביים השונים על-ידי גדולי התורה במרוצת הדורות. לצורך ההגינות ובשם האמת האובייקטיבית לכאורה, מיוצגת במקרים בודדים הגישה ההפוכה. כך למשל, בפרק העוסק במריחואנה (עמוד מ"ג): "...ולא עוד אלא קטורת לכפרה איתי, וכמה מעלות טובות נאמרו בקטורת שהיא סמא דחייא, ועיין במסכת ברכות מ"ג: 'אמר רבי זוטרא בר טוביה, אמר רב: מניין שמברכין על הריח? שנאמר כל הנשמה תהלל יה, ואיזהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, זה הריח', וכן בדף נ"ז: 'שלושה דברים משיבין דעתו של האד |
בימי
התנ"ך היו גידולו ועיבודו של הכאנאביס מהעיסוקים העיקריים בארץ-ישראל,
וחוקרים קובעים על סמך נתונים היסטוריים, כי אבותינו ורבותינו הקדומים,
החל באברהם וכלה בדוד
ושלמה, השתמשו בצמח לצורכי פולחן
ועינוג.