///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

בשנת 1245 הורה הסולטאן המצרי נאגם א-דין אל איוב לעקור את שיניהם של מעשני החשיש באזור קאפור ולנטוע גנים במקום מטעי הכאנאביס. סולטאן ממלוכי-מצרי אחר, ביבארס (1279-1250), לא הסתפק בפחות מעונש מוות למעשנים.

במאה הארבע-עשרה פלשו למצרים לוחמי האימפריה העותומנית ואסרו שם את השימוש בחשיש. העילות: נטילת החומר גורמת לעם להיטרף בהתקפי צחוק, ללעוג לכובשים ולזלזל בראשי השלטון. בהשפעת הסם גם מתמרדים מגדלי הכאנאביס שלאורך הנילוס ומסרבים לשלם מסים לסולטאן.

בין השנים 1894-1893 חקרה ועדה בריטית (Raj Commission) שמינה סגן המושל בהודו, את נושא עישון הצ'אראס, "הצמח הקדוש המשחרר מחטאים", בקרב האוכלוסייה המקומית. הוועדה לא מצאה שום סיבה להגביל את השימוש בצמח, ואף העזה להעלות את ההשערה שמטרתם הסמויה של הוגי רעיון המחקר לא היתה אלא להביא לאיסור שיאפשר לשלש את מכירות המשקאות החריפים מתוצרת אנגלית בתחומי חצי האי ההודי.

ההתפתחות בהגדרתו של הכאנאביס כמושא של שימוש לרעה היתה ונשארה בעיקרה חברתית-תרבותית. חברות מסוימות הגדירו לעצמן את השימוש על סמך קודים תרבותיים-מסורתיים כשלילי, מזיק ובלתי רצוי, בעוד תרבויות אחרות (ובמקרים בודדים אפילו אותן התרבויות עצמן, רק שבתקופה אחרת) העלו את נוהגי השימוש לרמות שבין לגיטימי למועיל וחיובי, כפי שקרה עם האלכוהול במרוצת ההיסטוריה.

צריכת הכאנאביס העממית במדינות המזרח וברוב ארצות האיסלם נפוצה ומושרשת כבר אלפי שנים, לא מעט בשל האיסור על צריכת משקאות אלכוהוליים בחברות אלו. בעוד שהכאנאביס מהווה עוד משחר ההיסטוריה חלק בלתי נפרד ממורשתם ומתרבותם של עמי המזרח, נרשמה במרבית מדינות ערב תנופת השימוש המשמעותית ביותר רק החל מימי הביניים. ההתייחסות החברתית והממסדית לכאנאביס בחברות הללו נעה בין אדישות וחוסר אכפתיות, ועד להכרה, לסובלנות ולתמיכה מסויגת עד נלהבת, בעיקר בחוגים הדתיים המתונים.

בחברה המערבית לעומת זאת, הוצאו המריחואנה והחשיש אל מחוץ לחוק בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים. עובדה זו הביאה לפריחתם הזמנית של איכרי הכאנאביס באחדות ממדינות צפון אפריקה, דרום אמריקה והמזרח התיכון, ולהתחזקותם של המרוויחים העיקריים משינוי החוק: ארגוני הפשע ורשתות המבריחים והמפיצים. איסור גידול הכאנאביס והסחר בו ובמוצריו תרם תרומה רבה לחוסנם הכלכלי של לווייתני הפשע המאורגן ולגידול בעתודות ההון השחור של העולם התחתון. בהסתמך על נתוני מוסדות האו"ם נאמדות כיום ההכנסות מעסקי הסמים הלא חוקיים בלמעלה מארבע מאות מיליארד דולר בשנה, המהווים כמעט שמונה אחוזים מכלל הסחר הבינלאומי.

"אילו היו הסמים משווקים במסגרת חוקית בפיקוחם של השלטונות, היו זורמים לקופות המדינות מדי שנה עשרות מיליארדי דולרים. במקום זאת מזרים אוצר המדינה סכומים כאלה למלחמה העקרה בפשע המאורגן", התרעם איתן נאדלמן (Eythan Nadleman), מרצה בכיר למדעי המדינה באוניברסיטת פרינסטון בראיון ללוס-אנג'לס טיימס עוד ב- 20 בנובמבר 1989.

לכל אורך ההיסטוריה לא ידוע על חומר כלשהו, קל וחומר לא על צמח כלשהו, שהתייחסות הממסד ומערכת החוק כלפיהם נעה במרחב כה גדול של קיצוניות: החל מהשמצה, איסור מוחלט וענישה כבדה על שימוש בתקופות מסוימות, דרך אדישות, שוויון נפש וחוסר עניין, ועד להכרת תודה, התרה מוחלטת ועידוד שיטתי של גידול ושל צריכה בתקופות אחרות. בארצות-הברית, למשל, נרדפו מגדלי הכאנאביס וצרכניו עד חורמה ב- 1937. חמש שנים אחר כך, ב- 1942, נענשו בחומרה מי שסירבו לגדל כאנאביס במסגרת המאמץ המלחמתי.

המהפכה התעשייתית דחקה חומרי גלם צמחיים רבים לקרן זווית, אבל רק הכאנאביס סבל מהחרמה ומהוקעה בין-לאומיות בקנה מידה כה גדול, בטענה המופרכת שמתפרחת העלים שלו אפשר לייצר סמים מסוכנים. העובדה שלשרף הצמח ולתפרחת העלים יש השפעות משכרות, היתה ידועה לאנושות מאז ומעולם, אך הכללתו הממוסדת ברשימת הסמים המסוכנים נקבעה רק בשנות השלושים של המאה העשרים.  

"כדי לגרום לאדם לחשוק במשהו, כל מה שיש לעשות הוא להקשות על זמינותו" - כתב הסופר האמריקאי מארק טוויין (שם העט של סמיואל לונגהורן קלמנס, 1910 - 1835) בספרו האקלברי פין.

ההיסטוריה מלמדת, שבכל פעם שהמחוקק ניסה לאסור את השימוש במוצר מסוים בטענה שבהתמכרות אליו יש משום פגיעה חמורה בחברה, עלתה הפופולריות של אותו מוצר לרמות שלא נודעו קודם לכן. כך קרה עם קפה במאה השש-עשרה במצרים, עם טבק תחת שלטונו של הצאר הרוסי במאה השבע-עשרה, ועם אופיום בארצות-הברית החל משנת 1875.

"ציד המכשפות" שעליו הכריז האפיפיור אינוזנס השמיני ב- 1484 לא עזר לבער את גידולי הכאנאביס באירופה, אלא להפך. עד היום נחשבות אחדות ממדינות אירופה למובילות בענף המוגדר רשמית כ"חקלאות חומרי הגלם המתחדשים – כאנאביס, פשתן וסירפדים". במיוחד אמורים הדברים בנוגע למדינות מזרח אירופה (רומניה, הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה).

תקופת היובש באמריקה ("The Roaring Twenties") היא הדוגמה המאלפת ביותר: בשנת 1919, כאשר נאסרו בארצות-הברית ייצור האלכוהול ושיווקו, זכו אל-קאפונה וכנופייתו לשעתם הגדולה: האיסור הביא לעלייה תלולה בשיעור האלכוהוליסטים ולשגשוג חסר תקדים של ארגוני-הפשע. בשנות האיסור עלה בהתמדה גם מספרם של מקרי הרצח. לעומת זאת בעשר השנים שלאחר ביטול החוק נרשמה ירידה שנתית חדה במספר הנרצחים במדינה. בשנות האיסור גאה גם השימוש במריחואנה. מלחים אמריקאים ומכסיקנים עסקו במסחר בהיקף רחב והציעו למעוטי היכולת את המריחואנה כתחליף זול לאלכוהול. רק בשנת 1933, עם ביטול האיסור, חלה רגיעה במצב ופחת הביקוש למשקאות המשכרים.                       

ההשוואה המתבקשת לסמים הרכים, לתוצרי הכאנאביס, היא בלתי נמנעת. איסור השימוש במריחואנה הפך אותה לאמצעי העינוג הלא-חוקי הנפוץ ביותר בעולם. העובדה שמדובר בעצם בהמתתו של חומר גלם טבעי רב-ערך הפכה למשנית ונשכחה. בשנת 1937, שנת איסורה של המריחואנה, הוערך מספר צרכני השיח בארצות-הברית בכשישים אלף איש בערך. כמעט שישים שנה אחר כך מדברות ההערכות על כמאה מיליון איש אשר ניסו מריחואנה לפחות פעם אחת בחייהם, ועל כשני שלישים מהם הצורכים אותה באופן קבוע. מכל מדינות המערב נרשמה בעשרים וחמש השנים האחרונות רק בהולנד ירידה ניכרת בצריכת המריחואנה והחשיש בקרב האוכלוסייה המקומית. הולנד היא כזכור המדינה המערבית הראשונה שהתירה חלקית את צריכת הכאנאביס ברובד האישי (בשנת 1976).

שתי המדינות האפריקניות הראשונות אשר אסרו את צריכת החשיש באמצע המאה התשע-עשרה הן מצרים (ב- 1868) ודרום-אפריקה (שעוד ב- 1911 אסרה את הדאגא הקדוש על הילידים הכושים בדיוק מאותן סיבות גזעניות שבגללן נאסר החומר בזמנו על תושבי ניו-אורלינס). רמת השימוש בשתי מדינות אלה גבוהה כיום בהרבה מהממוצע בשאר מדינות היבשת. דרום-אפריקה ביטלה בשלב מסוים את האיסורים בעקבות דרישתם התקיפה של מתפעלי מכרות הזהב והיהלומים, ענפי היצוא החשובים ביותר של המדינה, אשר נוכחו לדעת כי פועלי המכרות מגיעים לתפוקה נאה הרבה יותר בהשפעת הדאגא, אולם חזרה בה בשל הלחצים שהפעיל עליה ארגון האומות המאוחדות, כמו גם משום היותה חברה מן המניין באיחוד המדינות למלחמה העולמית בכאנאביס. גם מצרים, אשר חוקקה את החוק בלחץ הכובשים, החלה להקפיד על אכיפתו לכאורה רק החל משנת 1925. בכך נענתה הגדולה והחשובה במדינות ערב לדרישת משתתפי כנס האופיום הבין-לאומי השני של איחוד העמים לכלול את המריחואנה והחשיש ברשימת החומרים האסורים בשימוש. החוק, למרבה הלעג, לא שינה את המציאות: שיעור צרכני החשיש הבוגרים במצרים מוערך כיום ביותר מעשרים אחוזים.

על פי הערכות מוסד האו"ם לבעיות הפשיעה והסמים (UNODC) צורכים כמאתיים מיליון איש בעולם סמים לא חוקיים. הם מעשירים בכך את אירגוני הפשיעה ב- 265 מיליארד אירו בשנה - סכום העולה על התוצר הלאומי הגולמי של כמעט 90 אחוזים מהמדינות. היצואנית הגדולה ביותר היתה ונשארה אפגניסטן, אשר למרות סיום שלטונם של הטאליבאן בשנת 2001 עדיין מספקת למערב 87% מתצרוכת האופיום - החומר הגולמי שממנו מופק ההרואין - ואליה מצטרפות שלוש מדינות דרום-אמריקאיות - קולומביה, בוליביה ופרו - המחזיקות יחד בנתח שוק של 97% מענף הקוקאין.

השפעתם של החומרים הפסיכואקטיביים על המוח הביאה חברות רבות במהלך ההיסטוריה לקבוע כללי שימוש והתנהגות, נורמות וחוקים, שהגדירו את נסיבות השימוש, את כמויות השימוש ואת אופי השימוש המותר. דפוסי השימוש התפתחו באופן שונה בתרבויות השונות והושפעו ישירות מסיבות ומתהליכים היסטוריים, חברתיים, כלכליים, דתיים, אתיים ופוליטיים. בה בעת שהמריחואנה והחשיש היו ועודם מקובלים ומותרים בתרבויות מסוימות, הם נאסרו, נדחו והוקצו מחמת מיאוס על-ידי תרבויות אחרות.

ההתפתחויות הטכנולוגיות והתקשורתיות אשר הפכו את העולם ל"כפר אחד קטן", העלו מחדש את הצורך במדיניות כאנאביס אחידה. ברוב מדינות העולם הנאור הולכת ומשתרשת התפישה, לפיה אין לשפוט את ההתייחסות העקרונית לכאנאביס ולתוצריו במושגים של ערכיות, אלא רק כאמצעי להגברת הפיקוח החברתי במסגרות תחוקתיות. תפישה זו, "התפישה המערבית", מתבססת, כמו תחומים אחרים רבים, על מדיניותה הרשמית של ארצות-הברית. מדיניות זו מבחינה בין פסיכואקטיבים מותרים (קפאין, המצוי בכמויות שונות בקפה, בקולה, בתה, בקקאו ובשוקולד, ניקוטין, המשווק בטבק, בסיגריות ובסיגרים, ואתיל-אלכוהול-אתנול, המרכיב המצוי בכל המשקאות החריפים והחריפים למחצה) ובין פסיכואקטיבים אסורים, שלמרבה האירוניה נכללים בהם גם המריחואנה והחשיש. מעניין להיווכח שגם הפסיכואקטיבים הנחשבים כיום למותרים על-פי "התפישה המערבית", סבלו בתקופות שונות ובתרבויות שונות ממעמד לא-חוקי ועברו עם השנים תהליכים הדרגתיים של התרה, אשר לווו לא פעם במאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים חריפים ביותר. מאידך מיותר כמעט להזכיר, שכלפי סמים מסוכנים בהרבה מהחשיש ומהמריחואנה, לרבות תכשירים רפואיים ומשקאות אלכוהוליים, מגלה התפישה המערבית את אותה מידת הגמישות, הסובלנות והאהדה שמגלות תרבויות המזרח כלפי הכאנאביס ותוצריו. גם ברוב המדינות המוסלמיות, ביחוד באדוקות שבהן, דומה היחס הבלתי סלחני לאלכוהול ליחסן של מדינות המערב לכאנאביס. את הסיבות לכך יש לתלות, כמובן, בגורמים סוציולוגיים ולא פרמקולוגיים, היינו במקומו המרכזי של האלכוהול במפגשים, בבילויים ובמתירנות של אוכלוסיית החברה המערבית לעומת משקלם של ערכי המסורת והדת בעיצוב החיים במזרח. 

על-פי נתוני השלוחה הבין-לאומית לענייני סמים, גוף הפועל בכפיפות למשרד החוץ האמריקאי וממונה על הדיווחים לאינטרפול ולאף-בי-איי אודות תפיסות הסמים שמבצעים אוכפי החוק, מוציאים אזרחי ארצות-הברית יותר משישים ושמונה מיליארדי דולרים בשנה על רכישת מריחואנה. מדובר בכמות של כשמונים טונות לשנה, המהווים כרבע מהכמות הנצרכת בארצות מערב אירופה.

הסחר בכאנאביס ובתוצריו, קל וחומר השימוש בהם, נמנים עם סוגי העבֵירות המסווגות כ"עבֵירות ללא קרבנות", כלומר, עבֵירות שאין בהן מתלוננים מדרגה ראשונה, המדווחים על פגיעות ישירות. מאמצי אכיפת החוק מתבססים אפוא על גישה פעילה ויוזמת של המשטרה, אשר אינה נרתעת מלערב במאבקיה גורמים שכל קשר בינם ובין היושר וההגינות הוא מקרי בהחלט (מודיעים ומשתפי פעולה, קבוצות סחר ושליטה וכיוצא באלו).

צריכת המריחואנה והחשיש נעשית על-ידי הפרט כאשר הוא נמצא בגפו, או על-ידי קבוצת אנשים קטנה במסגרת צנועה ואינטימית. סממניה והשלכותיה של התנהגות זו הינן פרטיות ואישיות בדרך-כלל. למרות כל זאת סבורה החברה שזכותה וחובתה להתערב, להביע דעות ועמדות, לפעול לצמצום התופעה ולמניעתה, לחוקק חוקים מגבילים ולפעול לאכיפתם. התפישה החברתית השלטת, מיושנת ולא דמוקרטית בעליל, גורסת שהשימוש בחומרים פסיכואקטיביים בעלי תדמית חברתית שלילית משפיע על החברה כולה, וזאת גם כאשר שימוש זה נעשה במרחב צינעת הפרט. על-פי תפישה זו, אחריותה של החברה כלפי היחיד חורגת מעבר לזכותו הבסיסית לעצב את חייו כראות עיניו, אם וכאשר מדובר בתופעה חברתית הנתפשת בעיניו הסובייקטיביות של המימסד כמאיימת.

משמעותם הנחרצת של הזרקורים החברתיים, המתופעלים במיומנות על-ידי אמצעי התקשורת, היא החוליה החזקה ביותר במערכת ההתקפית הגורמת לצרכני המריחואנה והחשיש לשמור על פרופיל נמוך ועל מוחצנות מוגבלת. למרות היעדרו של קשר תוכני ישיר בין חריפותה של התגובה החברתית ובין הסכנות הגלומות בצריכת החומר, עדיין זוכה צריכת הכאנאביס לתגובות קיצוניות - שליליות עד היסטריות - בקרב הרובד ה"נאור" של החברה. תגובה זו, הניזונה מחוסר ידע תהומי, גוררת קיצוניות שאינה במקומה.

אחד מסממניה של קיצוניות זו מתבטא בניסוחים מטעים של מידע עובדתי. בספרו סמים מסוכנים - מדיניות, פיקוח, אכיפה ומשפט, טען הקרימינולוג יהושע כספי כי "התומכים בליברליזציה של חוקי הסמים בארצות-הברית הם מיעוט קטן למדי, אולם קולני ויודע להשתמש היטב בכלי התקשורת. במשאל המכון לחקר דעת הקהל גאלופ משנת 1988 הוצגה למרואיינים השאלה 'האם אתה חושב שיש להתיר ליגליזציה  של השימוש במריחואנה בארצות-הברית?'. 73% ענו בשלילה; 23% ענו בחיוב; ו- 6% לא הביעו דעה כלשהי". חישוב פשוט מעלה כי אותו מיעוט קטן, שאינו מתנגד חד-משמעית להתרת המריחואנה, מהווה כמעט שליש מאוכלוסיית ארצות-הברית, כלומר יותר משמונים מיליון אזרחים. באותו ספר תוקף המחבר גם כמה מהנימוקים שמעלים אנשי אקדמיה המצדדים בהתרת המריחואנה והחשיש (הפרופסורים תומאס שאנז, דוגלאס הוסאק, איתן נאדלמן ואחרים), ובוחן ביסודיות את ההיבטים התחוקתיים של הבעיה מנקודת ראותו המקצועית.

חופש הפרט בחברה הדמוקרטית דורש לאפשר ליחיד לבחור את התנהגותו ואת דרך חייו, ואין רשות ממשלתית או רשמית כלשהי רשאית לצמצם את מידת חירותו. חירות הפרט חייבת להישמר גם כאשר מדובר בנטילת סיכונים הנובעת מהתנהגות מסוימת או משימוש בחומרים מסוימים, כל עוד לא נגרם נזק ישיר לזולתו. זוהי זכותו המוסרית של הפרט הבוגר, ואין החברה רשאית לתייג אותו כעבריין בשל כך ולמנוע ממנו להפוך לאזרח שווה זכויות.

האי-חוקיות מאלצת את הפרט הצורך מריחואנה או חשיש להפר את החוק ברמות הרכישה והצריכה ולהיחשף לאלימות, להפחדה ולערכיות מזערית השוררות בעולם התחתון. הוא מנוע מלפנות לבוררות רשמית לצורך יישוב סכסוכים, אי-הבנות כספיות, הונאות ורמאויות למיניהן, אבל נדרש למרבה האירוניה לשלם מסים המשמשים בעקיפין לרדיפתו על-ידי הרשויות לאכיפת החוק. לא פעם נשמעות בקרב ציבור צרכני הכאנאביס "האשמות מהשטח" לפיהן אנשי המשטרה, מכורח התעסקותם בנושא, חשופים לפיתויים רבים, המביאים לשחיתות זועקת עד כדי קבלת שוחד, גניבת סמים מוחרמים ומכירתם ואף התנסות אישית בחומרים הפסיכואקטיביים המוחרמים.

אחד הסעיפים במערכי ההרצאות הניתנות בצה"ל בנושאי המריחואנה והחשיש, נקרא תשובות לבעלי דעות מתקדמות. בפרק הדן ביחסי הגומלין שבין החברה לפרט נכתבו הדברים הבאים: "השימוש בחשיש איננו עניינו של הפרט בלבד. החשיש מחסל את יכולתו של המעשן לעבוד לפרנסתו, וסופו שנטל פרנסתו נופל על כתפיה של החברה, חברת הסעד המודרנית. הוא גורם למעשן לעבור עבֵירות כדי לממן את קניית הסם, עבֵירות הפוגעות בשלומה של החברה. הוא מונע מן המעשן לתרום לחברה את התרומה שהיא זכאית לקבל ממנו. האיכות האנושית של החברה הישראלית איננה יכולה להרשות לעצמה להידרדר למעמד של חברה רפה, הבורחת מן המציאות ונזקקת לקביים רוחניים. ההתעלמות מן הבעיות והבריחה מן המציאות הן תוצאותיה הנכספות של המריחואנה. השימוש בסם זה איננו סמלו של החולק, המבקש להשיג שינויים בשיטה החברתית שלנו, אלא הצהרה על בריחה אנוכית מן החברה".

מנגד טענו עוד ב- 1984 הפרופסורים לסטר גרינספון מאוניברסיטת הארווארד וג'יימס באקאלאר מאוניברסיטת קיימברידג' כי "יש משהו מגוחך ולא רלבנטי בתדמית הצבאית-מלחמתית הנשמעת חדשות לבקרים בבחינת מלחמת החברה בסמים. חברה חופשית מסמים היא חזיון שווא, ויש ללמוד לחיות עם הסמים בדרך שתצמיח ותעודד ייחודיות, הגשמה עצמית ושונות במצבים אנושיים. הניסיונות לפקח על השימוש בסמים נתונים להשפעותיהן המנוגדות של הירידה ביכולת אכיפת הסמכות המוסרית, ושל עליית המודעות העצמית לצורך בהגנה ציבורית מפני סיכונים משותפים. הסמים אינם נושא הנתון לפתרון או לאי-פתרון, שכן הם אינם טובים או רעים, קשים או רכים, מועילים או מזיקים. את האיכויות הללו קובע האדם עצמו. הוא זה החווה את חוויית הסם, והוא זה המניח לעצמו לפתח את התלות או את האי-תלות בסם, גם אם באופן לא מודע".

על חוסר התועלת המשווע שבנעילת אזרחים רבים מאחורי סורג ובריח כבר נכתבו דו"חות ומאמרים רבים מספור. עם זאת, לכל אורך ההיסטוריה האנושית לא היו בעולם כל-כך הרבה בתי כלא כפי שיש כיום, עם המעבר לאלף השלישי למניין השנים. מעולם בעבר לא גבו השלטונות מהאזרחים מסים כה גבוהים למימון מכלאות כאלה ולבנייתם של בתי מחבוש נוספים.

עלות החזקתו של נרקומן הירואין כבד בכלא משתווה לעלויות הסם שהוא צורך (כחמישים עד מאה דולר ליום). זמינותם של הסמים בבתי הסוהר גבוהה כידוע לאין-ערוך מזמינותם ברחובות - פרטים הידועים היטב לנבחרי הציבור. תיעול משאבי מערכת הענישה לאפיקים אנושיים יותר של טיפול במכורים, עשוי היה לפתוח דף חדש במערכת ההיזונים החוזרים המתקיימת בין האזרח והמימסד, ולחסל אחת ולתמיד עיוות חברתי מביש זה, שסיבותיו נעוצות ככל הנראה ביתרונות הפוליטיים והכלכליים שצוברים גופים מסוימים בזכותו.

אחד המדינאים הבודדים המעיזים להתייצב בגלוי לימין המריחואנה ובר-סמכא ראשון במעלה לנושא הכאנאביס, הוא מייקל אלדריץ' (Michael Aldrich), סנאטור מדינת ניו-מכסיקו לשעבר. כשנשאל פעם, מדוע למרות כל ההוכחות החותכות בדבר נחיצותו של הצמח לאנושות, לרפואה ולכלכלה, עדיין לא הותר מחדש השימוש בו, ענה: "מסיבה אחת ויחידה: אם יותר הצמח, יוגשו פחות כתבי אישום, ויורשעו פחות בני אדם".

במשפט קטן זה טמונה אמת בסיסית, המתמצתת את העניין כולו:

יסודות הקידמה הכוחנית שעליו עמלה ואותו בנתה לעצמה התרבות המערבית – יסודות חברתיים רעועים מן הצד האחד ויסודות כלכליים אנוכיים מן העבר האחר – מתפוררים. די בחבטה קטנה אחת כדי לסדוק, בהתפתחות לא צפויה כדי למוטט, ובשואה אנושית לא מתוכננת כדי להביא לקריסת המבנה כולו.

למרות זאת ממאנים אזרחי המדינות המתועשות להתפכח. אוכלוסייה שתלטנית זו עודנה סוגדת לנהנתנות, ליהירות ולריקניות, מעריצה גאוותנות ומתפעלת מעצלנות, והמקומם מכל -  חברה זו מאלילה עליונות.

חברה המדחיקה את חובתה להוות חוליה שוות-ערך בהרמוניית מעשה הבריאה מחד ומתעלמת מזכותה המוסרית להשתלב בתנועת גלגלי הטבע מאידך, ראויה להערכת-מצב מחודשת. 

עליונותו השכלית של האדם על פני יתר בעלי-החיים מעולם לא הופנתה להאצלת הרגש, המוסר והנפש. את חוקי התנהלות חייו קבע באופן שרירותי האדם עצמו, על-פי רצונותיו ושיקוליו האנוכיים ובניגוד לחוקי האיזון שבטבע - חוקי התגובות האימפולסיביות, הרפלקסולוגיות או האינטואיטיביות.

הוד רוממותו האדם איננו מסוגל כיום להתעלות מעל אפסות עצמיותו במערכת יחסיו עם הסביבה ולרקום עם הטבע מערכת יחסים פשוטה, אמיתית והוגנת, שכן הוא שבוי באותו מבנה-מזימות מורכב שפיתח ושיכלל עם השנים. לכן גם פוחתת "תרומתו" לטבע ביחס ישר להתפתחותו הטכנולוגית. זוהי קידמה כוחנית, מטורפת ומסוכנת העלולה להסתיים במוקדם או במאוחר בהרס כלל-עולמי מוחלט.

במצב הדברים הנוכחי תמשיך מנהיגת העולם המערבי, מעצמת-העל ארצות-הברית, לתמוך בכל פוטנציאל מלחמתי בקרב המדינות המתנגדות לה ולדרכיה ולהילחם מלחמת חורמה בכל מהפכה תרבותית המביאה עמה שבירת סמכויות ומסגרות, קריסת מערכות חברתיות ושינויי נוהלים, מנהגים ואמונות. 

צמח הכאנאביס, ה"מוקצה מחמת מיאוס" של העולם ה"שפוי", הוא המתאים ביותר לשמש כפיתרון אידיאולוגי משותף לאנושות כולה. פיתרון זה עשוי להחליף בהצלחה ניכרת את ערכי העבר הנטושים של החברה הכוחנית, שבה הפכו עם השנים הלכידות והרגשת השייכות של היחיד להיות כה עלובות ומזעריות (בהשוואה לחברות מסורתיות המורכבות מקהילות קטנות ואכפתיות התומכות בפרט ומגוננות עליו).

עובדת היותו של הכאנאביס צמח אקזוטי ולא תרכובת כימית עלומה תקל על האדם הפשוט את ההצטרפות הרעיונית למאבק ואת תהליך ההזדהות הנדרש ממנו. התנועה למען הכאנאביס עשויה ללכד את החברה מחדש ולהשיב אל חיקה את אלו הנתפסים בעיניה כמאיימים על חוסנה ועל שלמותה.

כבר בדצמבר 1840 השכיל הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן להבין ש"איסורים עוברים את גבולות השפיות בניסיון לשלוט בצורכי בני האדם במסגרת חוק, ההופך פעילות שאיננה פשע לעבֵירה, בניגוד לעקרונות היסוד של מדינתנו".

כיום, יותר מאי פעם בשבעים השנים האחרונות, נראית התרתם הכלל-עולמית של הכאנאביס, של המריחואנה ושל החשיש כקרובה, ו"החוקים המופרים מבלי להזיק לאיש, ייראו נלעגים ומגוחכים", כדברי ברוך דה-שפינוזה ב- 1660. מדי שנה מצטרפות מדינות נוספות לקולומביה, להולנד, לנפאל, לאוסטריה, לאנגליה, לשוויץ, לקנדה, לאיטליה, לבלגיה וליתר המדינות המנהיגות צעדי מדיניות סובלנית כלפי צריכת כאנאביס פרטית. מיום ליום מתרבים הקולות המבקרים את היחס העגום שבין עלויות התקציבים והמשאבים האנושיים המופנים למלחמה בכאנאביס, ובין התועלת המופקת מן האיסור, אם בכלל.

בת&#