///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

עד לפני שנים לא רבות יוחסו לכאנאביס תכונות שליליות מרחיקות לכת, רובן מגוחכות עד פיקנטיות, כמו למשל, צמיחת חזה לא פרופורציונלית או השמנה לממדים "דוביים". מצב זה התאפשר בזכות התעמולה העוינת ומסעות ההרתעה מפני הכאנאביס. שמרנות הפוליטיקאים, אטימותם לרחשים הציבוריים ומכלול דעותיהם הקדומות שירתו היטב את הבורות בנושא ואת חוסר פתיחותה של החברה.

על רקע זה לא התקשו שוללי הצמח למצוא אוזן קשבת ותמיכה בלתי מסויגת ל"הוכחותיהם" השקריות. כמעט כל המאמרים שהתפרסמו בנושא עד לתחילת שנות השמונים נשענו על אהדתם המובטחת מראש של הקוראים הנבעתים.

במאמר שפורסם בשנת 1966 בכתב העת הרפואי Medico-Legal Journal, נכתב: "ההתמכרות למריחואנה גורמת התמוטטות מוחלטת של המוח והופכת את המשתמש בה לחולה-נפש הזקוק לאשפוז מתאים במוסד פסיכיאטרי לשארית חייו".

כותבי מאמרים משוחדים לא מאכזבים: הם מצטיינים בחנפנותם למזמיני העבודה ובחוסר אמינות מדעית. לא אחת הם נקראים לעשות שימוש במעמדם ולשתול את הודעותיהם הכוזבות באמצעי התקשורת. עיון מדוקדק במאמרים אלו ובדו"חות מחקרים רבים מגלה לא פעם ניסוחים לא מחייבים, המרבים להשתמש בהגדרות חסרות ערך מדעי, כדוגמת "קרוב לוודאי", "יתכן מאוד", "סביר להניח" ודומיהם.

רוב המאמרים עוכרי הכאנאביס מוזמנים וממומנים על-ידי בעלי עניין, כמו גופים ציבוריים, ממשלתיים וכלכליים, הרוצים לחזק את עמדותיהם. הלוחמים בסם למשל, קרן ציבורית שייסדה בזמנו ננסי רייגן (Nancy Reagan), הגברת הראשונה של ארצות-הברית, בתמיכתם של המטיף הנוצרי ג'ימי סוואגארט (Jimmy Swagart), של איש נשיאות האו"ם לינדון לה-רוש (Lyndon LaRouche), ושל מדינאים ותעשיינים מהימין הקיצוני.

בשנות השישים הזמין הירחון Playboy מחקר בקרב 400 ארגונים המתנגדים לכאנאביס ולתוצריו. ממחקר זה עלתה עובדה מעניינת: יותר משמונים אחוזים מארגונים אלה מומנו על-ידי חברות טכסטיל, נייר, תרופות וטבק, אשר היו מודעות לירידה התלולה ברווחיהן אם וכאשר יותר לחלוטין השימוש בכאנאביס. גם כיום תורמים יצרני התרופות ואיגודי הרוקחים בארצות-הברית קרוב למחצית מתקציבי ארבעת אלפי הארגונים האמריקאיים המזוהים כמתנגדי הצמח (הורים נפגעי כאנאביס, נתיני הנצרות, משפחות נגד מריחואנה ודומיהם). את המחצית השנייה מממנים לצד רשויות ממשלתיות אמצעי התקשורת, חברות למוצרי טבק ויצרני משקאות אלכוהוליים. עם אלו נמנות תשלובות הענק Anhauser Busch, Coors, Philip Morris ורבות אחרות. כמה מהן עושות זאת במסווה של מחווה אידיאולוגית או של מתן חסות עסקית-ציבורית ("ספונסורינגס"). אחרות מסתתרות מאחורי סוכנויות יחסי-הציבור או משרדי פרקליטים המייצגים "תורמים צנועים המעדיפים לשמור על אלמוניותם".

"צניעות" זו מצד התורמים סללה בזמנו לריצ'רד בונט, מנכ"ל ארגון-הגג Partnership for a Drug Free America, את הדרך ל"שיכנוע" תחנות הרדיו והטלוויזיה בארצות-הברית לתרום זמן שידור בשווי של יותר משני מיליארד דולר לתשדירים בגנות הסמים, וזאת כנגד רכישת זמן-פרסום שווה-ערך מצד ענקי התעשייה. 

בעיית הבעיות בתחום המחקר של המריחואנה ושל החשיש היא חוסר האפשרות להסתמך על תכונות פרמקולוגיות כדי ליצור תמונת מצב חד-משמעית. עובדה זו הצמיחה מיתוסים רבים המבוססים על הכללות יתר, על חצאי מידע ועל שפה דו-משמעית, שמטרתם להרתיע את אוכלוסיית היעד מהשימוש בחומרים הללו.

מספרם של המחקרים המדעיים העוסקים בכאנאביס ובתוצריו מוערך באלפים רבים. למעלה ממחציתם נערכו בארצות-הברית ובקנדה. רוב המחקרים המוקדמים התקשו לעמוד בקריטריונים אובייקטיביים הנדרשים להתייחסות עניינית, וחטאו בהשערות המעידות על אפליה מכוונת מראש לחובת הכאנאביס. אל המעטים שנשאו חותם של אמינות, נילוו בדרך-כלל ממצאים הרומזים על הצורך במתן יחס מכובד יותר לצמח. מחקרים כאלו זכו להתעלמות מופגנת במקרה הטוב, ולקיתונות של ביטול והשמצה במקרה הגרוע. על כך נאמר: מחקרים מוכיחים שכאשר מתחילים טענה במשפט "מחקרים מוכיחים", גוברת מידת האמון שרוחש הקורא לטענות המתוזכרות בשיעור ששום מחקר טרם הצליח להוכיח. 

לאורך כל היסטוריית המחקר המדעי של הכאנאביס הוצגו עובדות וממצאים בצורה מגמתית וחד-צדדית, והכילו שפע סילופים זדוניים וחסרי כל שחר. רוב הפרסומים לא הסתמכו על נתונים מוכחים, אלא על דעות, הנחות והשערות במעטפת של בדיקה עניינית. דו"חות הסיכום נקראו לא פעם כדמגוגיה נבובה. מידע שגוי שימש כתעמולה מוסווית, וצעקנות ריקה מתוכן נוסחה בטיפשות תמוהה, כמו למשל "עוצמתה של המריחואנה פחותה במקצת מזו של החשיש. במילים אחרות - עוצמתו של החשיש גדולה מזו של המריחואנה, ואפשר להניח שנזקי השימוש בחשיש יהיו גדולים מאלה שגורם השימוש במריחואנה" (מתוך הדו"ח ההשפעות המזיקות של החשיש בהוצאת הרשות למלחמה בסמים). 

דוגמה לחד-צדדיות שכזו מהווה מאמרו הנרחב של ד"ר ג'ורבאקש סינג מחודש יוני 1969 (פורסם בבטאון The International Journal of the Addiction, עמודים 247-215). סינג מסתמך לטענתו על נסיונו האישי, שהחל בשנת 1927, וקובע ש"המכורים לחשיש סובלים מבריאות כללית מעורערת, מתזונה לקויה ומחוסר תיאבון מתמיד, מעצירות ומכאבי בטן מתמשכים, מחוסר דם ומשורה ארוכה של מחלות: דלקת הלחמית, תצפופת כלי הדם הריסיים, דלקת סמפונות עידנית, נפחת הריאות, אסתמה, שחפת, דלקת גרון נזלתית ועידנית, דלקת עצבים (נבריטיס) חיצונית ועוד".

המחבר מנתח גם את ההשפעות הנפשיות מרחיקות הלכת של החשיש. הוא פותח בציטוט מפורט, מגוחך ולא אמין של מצב ההתעלות (ה- "High"): "קולות מצטלצלים כרעמים מחרישי אוזניים, ולחישות נידמות כמפלי מים. יש הרואים זיקוקים של אש, חלליות וכוכבים צבעוניים המזנקים מתוככי ראשם. אחרים מדמים כי הם לוקים במכות חשמל עזות וחשים רצון בלתי נשלט להיאסר בכבלים" (על פי צ'ופרה, 1939).

ההגינות והסדר הטוב מחייבים לציין את קביעתו של ד"ר סינג, לפיה מנה יומית ממוצעת של צרכן חשיש היא כארבעים גרמים... לפיכך סביר להניח שמושאי מחקרו של המומחה הנכבד היו לוקים במחלות קשות בהרבה, אילו הולעטו בכמויות זהות של ויטמינים. 

ב"מחקרים" אחרים, שהזמין ומימן צבא ארצות-הברית בין השנים 1945 ל- 1947, נתגלה כי השימוש במריחואנה יוצר סטיות הומוסקסואליות ודו-מיניות קיצוניות באוכלוסייה הטרוסקסואלית (מחקרם של מרקוביץ ומאיירס משנת 1945), וגורם לאובדן מוחלט של כוח הגברא (מחקרו של בנאבוד משנת 1947).

בפרסומים משנות השמונים, לרבות כאלו שהוזמנו ומומנו על-ידי הרשויות השונות למלחמה בסמים, נטען לא פעם כי לא רק תוצרי הכאנאביס הפסיכואקטיביים, האחראים לשינויים בתודעה ובפעילות המוח, מהווים סכנה ממשית לבריאות האדם, אלא גם מולקולות המרכיבים הפסיביים, המצטברים בקרומי התאים אצל צרכנים "כבדים". כושר המסיסות הגבוה שלהם בשומן, עלול לדבריהם לגרום בטווח הארוך לנזקים בלתי-הפיכים במערכות הגוף השונות, ולהתמוטטות מוחלטת של המידע הגנטי האצור בכרומוזומים ובדי-אן-איי שבתאים. "חוקרים" אחדים, כמו פ. מאן (P. Mann, 1987) ור. ק. גילקסון (R.C. Gilkeson, 1988), אף מרחיקים לכת וקובעים, כי "מי שמעשן חשיש בתדירות של פעם בארבעה חודשים ויותר עלול לא להיפטר לעולם מן ההשפעות המזיקות של הסם על גופו".

יצויין כי הסקת מסקנות אלו נשענה על תצפיות קצרות טווח בחיות מעבדה, ועל השגות סובייקטיביות העולות בקנה אחד עם השקפת מעניקי המימון. נתונים מגוחכים רבים ברוח זו מצוטטים כמובן בהרחבה גם בעלוני הרשות למלחמה בסמים.  

לחצוף שבמפרסמי המחקרים המגמתיים נחשב ד"ר גבריאל נאהאס (Gabriel Nahas), איש אוניברסיטת קולומביה, שהועסק בזמנו גם בארגוני האו"ם, ה- OSS וה- CIA. נאהאס פירסם בשנת 1972 מחקר שערורייתי שכותרתו טירוף הצינגאלה (Reefer Madness), כשמו של סרט תעמולתי אשר נוצר בהשראת ספרון באותו שם. במחקר, שהזמינו ומימנו בנדיבות גורמים מעוניינים בממשל. נטען ש"עם הנזקים שגורם העשב נמנים גם נזקים לכרומוזומים ולטסטוסטרון, המובילים להתמוטטות כללית של המערכת החיסונית בגוף".

קיומו של  מצב זה איננו אפשרי מבחינה פיסיולוגית וביולוגית, ואין לו שום תמיכה או סימוכים מדעיים מסמכות אקדמאית כלשהי. אוניברסיטת קולומביה הנבוכה והחרדה לשמה, מיהרה לכנס מסיבת עיתונאים בה הובעו הסתייגות מוחלטת ותמיהה רבה ממסקנותיו של נאהאס. גם מכון הבריאות הלאומי (NIH - National Institute of Health) בארצות-הברית הגיב בחריפות ופסל בתחילת 1976 כל הקצאת כספים נוספת מתקציב הממשל למימון מחקרי המריחואנה המגמתיים של נאהאס.

עובדות אלו לא מנעו ממזמיני העבודה לצטט קטעים מתוכה בפרסומיהם לארגוני הורים ומורים, לתנועות נוער, לכנסיות, ולעמותות ציבוריות למלחמה בסמים. העיתונים והמדיום התקשורתי, כמו גם יתר הגופים הממשלתיים המתנגדים לכאנאביס (DEA - Drug Enforcement Agency; NIDA - National Institute on Drug Abuse; VISTA; War on Drugs, הרשות [הישראלית] למלחמה בסמים ודומיהם), המשיכו לנופף במחקר כאילו לא היו דברים מעולם ולהתעלם בהפגנתיות מעבודות שהוכיחו את ההפך הגמור. נאהאס עצמו החל להרצות בוועידות ובמפגשים שעסקו בסמים, בהם הקפיד לצטט סטטיסטיקות מזויפות ולהשתמש בביטויים מדעיים אשר העניקו הילה של רצינות אקדמית לנאומיו. בדצמבר 1983 נכנע נאהאס למצפונו והחליט לחזור בו מקביעותיו. הוא התנער ממרבית הנקודות שפורסמו על-ידו, אך לא הובנו כהלכה, כהגדרתו.

סערה רבה עורר בזמנו גם פרסום מימצאי המחקרים שבוצעו על קופים ועל עכברים במעבדות Temple University ו- Davis University College, במימון ובהזמנת ה- DEA והתעשיות הרפואיות. אמינותם המעורערת של המחקרים צימצמה את שימושם להררי ספרות התעמולה המונפקת לעמותות הורים מודאגים. 

ביולי 1995 נערך בקריסטל-סיטי שבווירג'יניה הכנס הלאומי הראשון למריחואנה, בו ניסה מכון NIDA האמריקאי לעורר תנופה מחודשת לתנועת ההתנגדות לכאנאביס. הכנס הסתיים בקול דממה דקה לאחר שממצאי המחקרים הנוגעים להשפעות השליליות של השימוש במריחואנה נדחו על-ידי המשתתפים כלא אמינים וכלא משכנעים דיים כדי להזים מיתוסים מקובלים בנוגע לחומר ולתוצאות השימוש בו. כך למשל הוצג בכנס מחקרו של פרופסור פטר פריד, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קרלטון (אונטריו, קנדה), אשר עקב במשך 15 שנים אחר נשים שעישנו מריחואנה בתקופת ההריון, ואחר קצב התפתחות הילדים שנולדו מהריונות אלה. החוקר לא מצא בילדים פיגור שיכלי כלשהו או פגיעה בכישורי החשיבה, אלא דווקא אינטליגנציה מעוררת השתאות. עם זאת העז פריד להניח שילדים אלו לא ימצו בבגרותם את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם בשל אי-תקינויות בהתבטאות ההגיונית המילולית, בכושר הזיכרון, ביכולת הריכוז, בתכנון אסטרטגי ובקבלת החלטות על-סמך מידע, סיבתיות ואפשרויות חילופיות.

מטעמי חוק ואתיקה מנוע המדע מעריכת ניסויים בבני-אדם, מה שמקשה את צבירת הנתונים המדויקים בנוגע להשפעות המריחואנה והחשיש. מעט המחקרים אשר כן נערכו במתנדבים אנושיים, הצריכו תפישות לא משוחדות ורמות ביקורת מוגברות, שכן המתנדבים השתייכו לרובדי אוכלוסייה בעייתיים עם רקע נרקוטי עשיר, עם כוח סבל שונה ועם מבנה נפשי שאיננו מייצג את כלל האוכלוסייה, כמו אסירים ואזרחים משכבות מצוקה.

לפיכך מבוססות רוב הקביעות הידועות על מחקרים ועל תצפיות שנערכו בבעלי חיים. יאמר מיד כי במחקרים הללו לא מוזרקות לחיות המעבדה כמויות THC השוות לכמויות הצריכה אצל בני האדם, דהיינו כמויות של שניים עד חמישה מיליגרמים, אלא הרבה הרבה הרבה יותר. 

בשנת 1974 ערכו האמריקאים הית' וטוליין (Heath ו- Tulane), ניסוי מגמתי מפורסם בהזמנתו של מושל קליפורניה דאז, רונאלד רייגן. בניסוי זה "התברר" שקופים אשר נחשפו למריחואנה החלו לגסוס כעבור שלושה חודשים בשל גוויעה מסיבית של תאי מוח. תקציר דו"ח הניסוי, אשר פורסם בהרחבה רבה בעלונים רשמיים ובספרות תעמולתית שנהנתה מתמיכה ממשלתית, נראה תמוה והותיר שאלות רבות ללא מענה. אצל קוראים רבים נוצר הרושם שמישהו מנסה להעלים את עיקרי פרטי המחקר מעיני הציבור.

האמת המזעזעת נחשפה רק לאחר מאבק משפטי שנמשך שש שנים, אותו יזמה התנועה הלאומית למען שינוי חוקי המריחואנה בארצות-הברית (NORML), בתמיכת הירחונים Playboy ו- HIGH TIMES. ממסמכי המחקר עולים הנתונים הבאים: הניסוי נערך בקופי רזוס, זן תוקפני ואלים במיוחד. הקופים נכפתו לכיסאות והולעטו באמצעות מסכות גז בכמויות עשן יומיות המשתוות לשישים ושלושה ג'וינטים של מריחואנה קולומביאנית חריפה, וזאת ללא אספקת חמצן. הזרמת העשן נמשכה חמש דקות רצופות, מדי יום, במשך תשעים יום.

כל מי שעבר קורס החייאה ועזרה-ראשונה יודע כי די בשלוש עד חמש דקות ללא אספקת חמצן לגוף כדי לגרום לאירוע מוחי. קופי המעבדה של ד"ר הית' נחנקו למוות, פשוטו כמשמעו, בהרעלה מסיבית בחד-תחמוצת הפחמן. גז זה, כאשר הוא נפלט מגוף בוער ונשאף אל הריאות, הוא הגורם האולטימטיבי להמתת תאי המוח. 

ד"ר רחל גולדמן, חוקרת מכון וייצמן למדע ברחובות, הגיעה למסקנה ש"כמויות גדולות מאוד של THC המוזרקות לחולדות הורסות את קרומי תאי הרקמות השונות בגוף, כמו הריאות, הכבד ועוד". על כך הגיב בלעג הירחון מוניטין: זו מסקנה מדעית היכולה ללמד על הבעייתיות שבמחקרים, העוסקים בהשפעת כמויות גדולות מאוד של THC המוזרקות לחולדות...

בניסוי אחר נקבע, כי חולדות שנחשפו למריחואנה איבדו עניין בפעילות מינית, סבלו מפגיעות פיסיולוגיות מרחיקות לכת, איבדו את תיאבונן ואת יכולת הזיכרון ועוד כהנה וכהנה. פעיל העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל, הביולוג ד"ר יעקב וכסמן, התחקה באינטרנט אחר פרטי המחקר. הוא נדהם לגלות כי לחולדות הוזרקה במשך חודשים ארוכים מנת THC יומית בכמות שוות-ערך לשש מאות סיגריות מריחואנה, יחסית למשקלן.

ניסוי מזוויע נוסף בעכברי מעבדה ערך ד"ר ביל מרטין (Bill Martin), פרמקולוג מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וירג'יניה, אשר ניסה לאבחן את תסמונות הגמילה מכאנאביס. העכברים, אשר הולעטו בנוסף למריחואנה גם בחומר כימי רעיל החוסם את קולטני המוח מלהגיב ל- THC, הגיבו בהרעדת הגוף ובניעורו (כמו כלבים רטובים), בגירוד הפנים ובעוררות יתר. התנהגות זו מוכיחה לדעת החוקר את העובדה שהמריחואנה יוצרת תלות פיסיולוגית.

פרופסור רפאל משולם מבטל "מסקנות" מעין אלו מכל וכל: "בכל תרופה וסם הופכת הכמות לאיכות. כמות גדולה של כדורי שינה ממיתה בני אדם. כמות דומה של אספירין הורסת את המעיים. אלכוהול בכמויות גדולות הורס את הכבד וממית. כך הדבר גם עם חשיש".

בשנת 1974 החליט הממשל האמריקאי להפסיק את הקצאת המשאבים הציבוריים למחקרי כאנאביס, וזאת לאחר שמסקנות מחקר שהוזמן באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס (UCLA), לא תאמו את ציפיותיו ואת עמדותיו הרשמיות בנוגע לצמח. מרכז המחקר, ד"ר דונאלד טאשקין, הצליח להכעיס את מאשרי התקציבים בכך שדיווח על ממצאים חיוביים בנוגע להשפעות התרפויטיות של הכאנאביס על הריאות.

נקודות זכות לטובת היושר המדעי נרשמו בשנת 1980, כאשר הופיעה בקנדה חוברת הכנה לדיונים בנושאי הכאנאביס. המסמך, שפורסם אחר כך כמסמך רשמי של המוסד האמריקאי הממלכתי לענייני סמים ותורגם לעברית בידי צבי שפירא, נכתב במקור בהזמנת הקרן למחקר ההתמכרות (ARF - Addiction Research Foundation), גוף החוקר את הנושא מאז 1965 ומחזיק באחת הספריות המקיפות ביותר בעולם לענייני הצמח ותוצריו, ספריה הכוללת למעלה מ- 5,000 מאמרים וסיכומי-מחקרים.

"תוצאות השימוש במריחואנה וההגבלות המשפטיות עליו גרמו לכך שעמדות אידיאולוגיות עורבבו לצערנו עם העובדות הנוגעות לדבר" נכתב במבוא לחוברת, המטילה ספקות כבדים באמינות ממצאי מחקרים קודמים ומערערת על תפישות מוטעות שמקורן ב"מידע לא מדויק ובהערכות על-פי אמות מידה שונות". בגילוי-לב ראוי להערכה נכתב בהמשך: "לצערנו, התברר כי קיימים ניגודים מהותיים בין המסקנות השונות של מחקרים אלה. הסבך אף הוחרף עקב השימוש בשיטות מחקר בלתי מתאימות ובשל דעותיהם הקדומות של חוקרים שונים".

בכל המחקרים המוכרים לקרן לא נבדקו השפעותיו הפיסיולוגיות של הכאנאביס על אנשים המנהלים אורח חיים תקין וצורכים כמויות סבירות של חומר, אלא על קופי רזוס ושימפנזה, על ארנבות לואיס, על חולדות ועל עכברושים. הנתונים שנאספו מבוססים רובם ככולם על ניסויי מעבדה שנערכו בבעלי-חיים אלה, שלגופם הוחדרו כמויות THC מעוררות חלחלה. "על-סמך חומר כזה אי אפשר לקבוע יחס סיבתי של גרימה ישירה, ויש צורך לערוך מחקרי מעקב על התנהגותם של מעשני מריחואנה ושל צאצאיהם, ועל התפתחותם". הדו"ח מסתיים במילים: "רוב המקרים של אי-עקביות בממצאי ניסויים ייעלמו לאחר שיוכנסו שיטות ניסוייות אחידות ולאחר שיפותחו דרכים מדויקות ורגישות למדידת רמתם של THC ושל מרכיבי כאנאביס אחרים בדם וברקמות. עריכת מחקרים אפידמיולוגיים מתוחכמים על אוכלוסיות משתמשים גדולות - בדומה למחקרים הנערכים על משתמשים באלכוהול ובטבק - דרושה לסגירת הפערים במידע שיש לנו. יש צורך לערוך מחקרים גם על אוכלוסיות גדולות עם קבוצות בקרה לפני שימוש של שנים רבות בכאנאביס, במהלך השימוש ואחריו. רק לאחר דור אחד או יותר של תצפיות נרחבות אפשר יהיה לקבל תמונה ברורה".

עמדה זו מחוזקת בדבריו של פרופסור רפאל משולם, מהחשובים שבחוקרי הכאנאביס בעולם: "כל הקשקושים בעניין המריחואנה הם עניין משפטי, תחוקתי, חברתי ופוליטי. עד שלא בודדנו את החומרים האקטיביים והפסיביים במריחואנה, בשנת 1963, לא היה בסיס עובדתי לכל מה שנאמר ולא היו בדיקות מסודרות בעלות ערך מדעי בטווח המיידי והארוך".

המגבלות המוסריות והחוקיות שמעמיד הממסד לפני המדע אינן מאפשרות ניסויים בבני אדם כקבוצות בקרה אמינות (למשל: נשים הרות, חולי אפילפסיה, סוכרת, לב, ריאות, כבד או נפש). הטלת ספקות בשלמותם של ממצאי המחקרים מתבקשת מאליה.

בהזמנת המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (The National Institute of Mental Health), ערכו ד"ר ורה רובין (Vera Rubin) וד"ר לאמברוס קומיטאס (Lambros Comitas) סידרת הסתכלויות שנודעו כמחקרי ג'מייקה. מחקרים אלה היו הניסיון המדעי הראשון להתחקות אחר ההיבטים הרפואיים והאנתרופולוגיים של צריכת המריחואנה באורח מקיף ולאורך זמן, בסביבתה הטבעית, שם היא משמשת כבר דורות רבים כחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. המריחואנה הג'מייקנית ידועה כחזקה ומרוכזת, והיא צומחת פרא בכל חלקי האי.

המחקר, שהחל בשנת 1968, הסתיים רשמית רק ב- 1975. רובין וקומיטאס חקרו קבוצות מעשנים שונות בג'מייקה אשר צורכות כמויות ניכרות של העשב במסגרת היום-יומית והדתית של פעילותן.

בקרב המעשנים המקומיים לא נצפו השפעות חברתיות או פסיכולוגיות מזיקות, לא נזקים מוחיים ולא נטייה לפיצול אישיות. לא נצפתה גם התייחסות חסרת סובלנות מצד הסביבה המיידית שאיננה מעשנת, וזאת בניגוד לתרבות המערבית, המסתייגת מן המעשנים ומנדה אותם. את חוסנו של המבנה החברתי במדינה ואת חדוות העבודה בקבוצה ייחסו החוקרים דווקא לתרבות העישון בחברותא ולשהייה המשותפת של מעשנים עם לא מעשנים.

הנבדקים אשר נתבקשו להגדיר את השפעתה החיובית של המריחואנה תיארו אותה בעיקר כמכשיר להעשרת הנפש ולהגברת החיוּת, כמעוררת שמחה, קלות דעת ועליצות. רבים מהם ציינו לשבח את המודעות האישית הגבוהה, את יכולת הריכוז המוגברת, את הרגיעה המדיטטיבית, את הביטחון העצמי ואת ההרגשה הכללית המשופרת המתלווים לעישון הצמח.

צוות המחקר לא הצליח לאתר קשר ממשי כלשהו בין צריכת הכאנאביס לתופעות של פשע או חוסר מוסר. לא נחזו גם ירידה במוטיבציות ובתחושות האחריות, או הרעה בהספקי העבודה ובאיכותה. הגמישות לשינויים סביבתיים נשארה כשהייתה, וכך גם היכולת המוטורית. ההתנהגות לא סבלה מהתבהמות, וכמוה גם יכולת התפקוד הסדיר. 

למסקנות דומות הגיעה בשנת 1972 גם הפסיכולוגית מרילין באומן (Marilyn Bowman) בעקבות תצפיות מקיפות בצרכני מריחואנה בג'מייקה. נשואי עבודתה של באומן החלו לשאוף את עשן הכאנאביס בגיל ממוצע של שתים-עשרה וחצי ועשו זאת במשך זמן ממוצע של שש-עשרה וחצי שנים. לדבריה, "לא ניכרו במעשנים פגמים פיסיולוגיים, חושיים, תפישתיים או מוטוריים ביחס להגדרה מושגית, מופשטת, הבחנתית או מחשבתית-זיכרונית של אירועים ושל עצמים". 

במחקר המשלים שנערך ב- 1975 לא נתגלו הבדלים בפלסמת הטסטוסטרון וברמת התזונה הכללית בין מעשנים ללא-מעשנים. במבחני אינטליגנציה נטתה הכף לטובת מעשני המריחואנה. מבדקים כלליים בנוגע לכושר החסינות של הגוף במלחמתו בתאים נגועים לא הצביעו על יכולת פעולה לקויה בקרב המעשנים.

ממצאים מפתיעים במיוחד התגלו במשתתפי קבוצות המחקר והביקורת אשר נוסף על המריחואנה עישנו גם סיגר