///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

שטח הגידול העולמי של הכאנאביס לתצרוכת תעשייתית מגיע כיום ליותר מחמישה מיליוני דונם והוא מצוי בעיקר במדינות חבר-העמים לשעבר ובמדינות דרום-מזרח אסיה. רוסיה, הודו וסין סיפקו במאתיים השנים שקדמו לשינוי חוקי הכאנאביס כתשעים אחוזים מתצרוכת העולם המערבי. גם כיום הן נמצאות בראש רשימת הארצות המייצאות כאנאביס.

מקצת היבול העולמי מגיע ממרכז אירופה (בעיקר מרומניה, מהונגריה ומהמדינות הסלביות). במדינות צפון אמריקה ומערב אירופה גווע הענף כמעט לחלוטין עקב המהפכה התעשייתית ואחר כך בשל הוצאתו של הצמח אל מחוץ לחוק.

שטחי הגידול לתצרוכת אישית (התבסמות בלשון האנציקלופדיה העברית) משתנים על-פי התפתחויות פוליטיות וכלכליות ובמקביל לשינויים בתפישות חברתיות ותחוקתיות. למעצמת המריחואנה הגדולה בעולם נחשבת מכסיקו, המייצרת למעלה מחמשת אלפים טונות לשנה, ומייצאת כשני שליש מהיבול. היא מקדימה את הפיליפינים ואת קולומביה, המייצאות כל אחת יותר מאלפיים טונות בשנה. 

בלחץ המעצמות וכתנאי להמשך תמיכתן הכלכלית הושמדו בשנות השישים השבעים והשמונים שטחי גידול נרחבים במורדות המזרחיים של הלבנון וברבות ממדינות מזרח אסיה, צפון אפריקה ודרום אמריקה. ההשמדה בוצעה בעיקר ממטוסי ריסוס, שפיזרו בשדות כימיקלים להמתת צמחי בר. רסס זה הפך את האדמה לחסרת ערך-חקלאי לתקופה ממושכת. למרות זאת עדיין מיוצר באחדות ממדינות אלה חלק הארי של תצרוכת הכאנאביס העולמית לצורכי התבסמות: בורמה, לאוס ותאילנד מספקות מדי שנה כ- 1,500 טונות מריחואנה לאוסטרליה, לניו-זילנד ולמדינות צפון אמריקה, ופקיסטן מייצרת יותר מ- 200 טונות חשיש לתצרוכת מקומית ולשווקים במערב-אירופה.

על רקע זה קל להבין את שנאת החקלאים בדרום אמריקה כלפי אלו הכופים עליהם חוקי משחק חדשים מתוקף עדיפותם הכלכלית, ומשנים עובדות שנקבעו עוד בשנת 1545, שנה שבה הובטחו הגנה ותמיכה חוקית לאיכרי הכאנאביס.

גם עם ארץ הכאנאביס (תרגום מדויק של המילים באנג-לא-דש) מתעב את התערבותם הדיקטטורית של האמריקאים בנוהלי מדיניות הפנים. בשנת 1964, בעקבות חתימת הסכמי סחר ותמיכה כלכלית מארצות-הברית, אולצו ראשי השלטון לאסור גידולי כאנאביס בשטחי מדינתם. אזרחי באנגלאדש סובלים ממגֵפות ומרעב, ושיעורי התמותה שם בשל תת-תזונה הם מהגבוהים בעולם.

האיסור הפך חלקים נרחבים מהמדינות השוכנות למרגלות הרי ההימאליה לאזורים מוכי עוני גם בקנה-מידה מקומי. מורדות ההרים בבאנגלאדש, בנפאל ובטיבט כבר מזמן אינם משופעים באותה צמיחת כאנאביס צפופה כבעבר. דלות המטעים אינה מסוגלת לעצור עוד את אלפי טונות סחף-האדמה הנשטף אל כפרי העמקים עם בוא הגשמים הכבדים.

גם כיום מושתתות רוב פעולות המנע העולמיות על מדיניות הסמים האמריקאית השגויה. כוחה של מעצמת העל היחידה מאפשר לה לכפות את עמדתה ההרסנית גם ברמה הבין-לאומית ולהפעיל סנקציות שונות על מדינות המתקוממות כנגד מדיניותה.

על מידת חוסר היושר הפנימי הקיים במדיניות זו תעיד העובדה שבעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, יצאה הממשלה האמריקאית בקריאה לאיכריה לגדל כאנאביס למען הניצחון, כפי שעשתה לפניה גרמניה הנאצית, אשר כפתה על החקלאים באמצעות חוקי חירום לגדל כאנאביס (גם כך סיפקו אז הגידולים למטה מחמישית הכמות לה נזקקה ממשלת היטלר. השאר יובא מאיטליה).

עם סיום המלחמה חזר הכאנאביס לאבד ממעמדו במרכז אירופה ובמערבה. רק במדינות מזרח אירופה, לרבות הונגריה, רומניה, ומדינות חבר-העמים הסובייטי, עדיין שימשו סיבי הצמח לייצור יריעות-כיסוי ("ברזנטים") למשאיות ולהפקת תוצרת טכנית אחרת.

עוד במאה התשיעית פירסם המלך קארל הגדול מסמך המעגן נוהלים והנחיות כלכליות לאיכרי הכאנאביס באירופה. 

ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות-הברית, רשם ביומנו מילים נלהבות בזכות הצמח, וסיים בקריאה החד-משמעית: "הפיקו את המירב מזרעי הכאנאביס! זִרעו אותם בכל מקום!"

הנשיא תומאס ג'פרסון הצהיר ב- 16 במרץ 1791: "לכאנאביס יש חשיבות עליונה למסחר ולצי, הווה אומר לעושרה של מדינתנו ולביטחונה!"

וושינגטון ("האיכר מהר ורנון") וג'פרסון נמנו על נשיאי ארצות-הברית שגידלו כאנאביס באחוזותיהם הפרטיות. 

למרכז אמריקה ולצפונה הגיעו כזכור זרעי הצמח הראשונים בשנת 1606. מאתיים וחמישים שנה אחר כך בוסס סופית מעמדו הבלתי מעורער של הכאנאביס כספק חומרי הגלם הראשי לתעשיות הטווייה, האריגה והחבלים: בארצות-הברית בלבד הגיעה התבואה השנתית לייצור ל- 103 אלף טונות. שדות כאנאביס נרחבים השתרעו אז במיסיסיפי, בג'ורג'יה, בדרום-קרוליינה ובנברסקה, ואף בקליפורניה ובניו-יורק.

בשנת 1850 נרשמו בארצות-הברית 8,327 חוות לגידול כאנאביס ששיטחן עולה על 800 דונם, ועוד מאות אלפי חוות ששטחן קטן יותר. רוב החוות שכנו במדינות הדרום ובאלו הגובלות עימן. חוקי העבדות איפשרו העסקת כוח עבודה זול בחוות אלה. עם זאת סיפקו חוואים אלו עד לתחילת המאה העשרים רק חמישית מתצרוכת הכאנאביס לייצור בארצות-הברית. יתר שמונים האחוזים יובאו מרוסיה, מהונגריה, מצ'כוסלובקיה ומפולין.

לקראת סוף המאה התשע-עשרה ובשל סיבות הנובעות מחישובי כדאיות כלכלית, החל הכאנאביס לאבד נתחי-שוק לטובת סיבי היוטה, הסיסאל והכותנה. במדינות מרכז-אירופה הפך הגידול ללא משתלם בגלל היבוא הזול של סיבי כאנאביס מרוסיה הצארית. נמל ריגה שלחוף הים-המזרחי נודע בזמנו כנמל המרכזי בייצוא הכאנאביס.

באירופה ידועים שימושי כאנאביס תעשייתיים החל מתקופת חרושת-הברזל ועד לשנות השלושים המאוחרות של המאה, עת נדחק הצמח סופית לקרן-זווית על-ידי הסיבים המלאכותיים, העץ, הכותנה, הטבק, היוטה, הקוקוס והסיסאל. עד אז נהנה הכאנאביס מחשיבות עליונה. באנגליה השמרנית אף הותנתה האזרחות הבריטית של תושבי מושבות החסות בנכונותם לגדל כאנאביס. סירוב גרר עימו קנסות כספיים כבדים.

החל מתחילת המאה העשרים, במקביל למלחמת העולם הראשונה ובעקבות המהפכה התעשייתית, הומרו בהדרגה סיבי הכאנאביס ממרכז אירופה בתוצרת זולה ממדינות העולם השלישי, ביבוא פנים-אירופאי ממקורות בלגיים, רוסיים, טורקיים והונגריים, ולבסוף בסיבים המלאכותיים של תשלובת הענק הפטרוכימית הידועה לשמצה I.G. Farben, מהורותיה של תשלובת Bayer הגרמנית, מפתחת הסם הרואין. לעדנה מחודשת קצרה זכה הצמח על סף מלחמת העולם השנייה, בגרמניה הנאצית, בימי המחסור החמור בחומרי-גלם. קברניטי השלטון אשר נזכרו לפתע בחשיבותו העצומה של הצמח כספק צרכים אוניברסלי, החזירו לו באופן זמני את הלגיטימציה וכפו על האיכרים לגדלו בכמויות גדולות ככל האפשר. שטחי מטעי הכאנאביס הגיעו אז לשיא של יותר מרבע מיליון דונם. 

מהלך דומה התרחש גם באמריקה בשנת 1942, ימי מלחמת העולם השנייה, בעקבות פלישת יפן לפיליפינים, שכתוצאה ממנה פסקה אספקת סיבי המאנילה המפ לארצות-הברית.

למרות ההגבלות וחוקי האיסור שהוטלו על הצמח ארבע שנים קודם לכן, הזדרז הממשל להורות לסטודנטים באוניברסיטת קנטקי להקדיש את עיקר מרצם בשנים הבאות לגידול כאנאביס: לא פחות משני דונם וחצי לאיש, וטוב יותר עשרה דונמים. במקביל, ולאורך שנתיים רצופות, חִיֵיב ממשלו של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט את כל איכרי ויסקונסין וקנטקי לצפות בסרט התיעודי-פטריוטי כאנאביס למען הניצחון (Hemp for Victory) ולחתום על אישור קבלת חוברת הדרכה לגידולי כאנאביס. השלטונות העמידו לרשות החקלאים טרקטורים ומכונות חקלאיות במחירים סמליים או אף חינם אין כסף. עד לשנת 1945 שוחררו כל חקלאי הכאנאביס ובניהם משירות צבאי. כפועל יוצא מחוקי החירום הללו היו אמורים צמחי הכאנאביס לעטר עד לסוף שנת 1943 מיליון וארבע מאות אלפי דונמים של אדמה חקלאית.

בין השנים 1943 ל- 1946 חילק משרד החקלאות לאיכרים מדי שנה מאתיים טונות זרעים, כדי שיוכלו לעמוד באספקת כמויות סיבי הכאנאביס להן נזקק הממשל בימי המלחמה (42,000 טונות לשנה).

את אותו מצב חירום נוהגים היסטוריונים להשוות למצב כיום, בהבדל אחד: סיבות אקולוגיות, לא סיבות צבאיות. החזרה לכאנאביס נדרשת לא כדי להוביל במלחמה, אלא כדי לעצור מלחמה. מלחמה שאותה מנהל האדם מול הטבע.

יתרונותיה של חקלאות הכאנאביס על פני החקלאות הקונבנציונלית בולטים בעיקר על רקע ההיבטים האקולוגיים של ההשוואה: כאנאביס הוא הגידול החקלאי הידידותי ביותר לסביבתו. עיבודו משביח את האדמה ותורם לפוריותה בלא לפגוע במרקם האיזון העדין של הטבע. הוא אינו נזקק לכימיקלים מעודדי צמיחה, שכן צמיחתו צפופה ומהירה מאוד - עד ארבעה מטרים בשלושה חודשים. כמות של 2.7 טונות מי-מדמנה לדונם מספקת את כל צורכי הדישון של הכאנאביס ושקולה כנגד 11 קילוגרם זרחן. צריכת המים של הצמח פחותה מזו של מתחריו (חיטה, כותנה, טבק ואחרים). יבולו עשיר, מטען עליו מרשים, ושורשיו המסועפים מפוררים את הקרקע ותורמים לחיוניותה. נשירת העלים שלו מזינה אף היא את האדמה במינרלים ובחנקן.

את חומרי ההתגוננות שלו מייצר הצמח מעצמו: שרף הכאנאביס הפועל כדוחה חרקים, מאפשר למגדלים להימנע משימוש בחומרי ריסוס והדברה (יותר ממחצית מאגרי מי השתייה בעולם המערבי כבר מזוהמים במרכיבים רעילים שמקורם בחומרים אלו). העשבים השוטים מוכנעים והמזיקים מורחקים בלא צורך בהמתתם, עובדה המגבירה בעקיפין את עמידותו של הצמח בפני מגפות.

כל גידול חקלאי ניזון כידוע מחומרי לשד שנתברכה בהם האדמה. חומרי הדישון והזיבול תורמים להעשרתה לצורך גידולים נוספים. כמות הדשנים הממוצעת הדרושה לגידולי כאנאביס היא כשישה עד עשרה קילוגרמים לדונם - כמות אפסית בהשוואה לרוב הגידולים האחרים. הצמח מגיב טוב יותר לזבל כבשים וסוסים מאשר לזבל חזירים ופרות. גם כמויות חומרי ההעשרה התזונתית אותם צורך הכאנאביס, נמוכות באופן ניכר מתצרוכתם של יתר הצמחים המתורבתים המוכרים: לא יותר מעשרה קילוגרמים חנקן (N), ארבעה קילוגרמים אשלגן (K2O) ושני קילוגרמים וחצי זרחה (P2O5) לדונם אדמה. המהדרין מוסיפים גם מאה קילוגרמי תחמוצת סידנית (CaO). משמעותם הישירה של נתונים אלו: האדמה איננה "נשדדת" על-ידי הכאנאביס ברמה שתחייב שימוש אינטנסיבי במרכיבי העשרה מלאכותיים.

אדמות בעלות מליחות קלה הן האידיאליות לגידול הכאנאביס. הגרועות ביותר הן אדמות החול ה"עניות", כמו אלו שבמדבריות גובי וסהרה, והאדמות עתירות הרטיבוּת המצטברת שבאזורים קרים ולחים (צפון אירופה וצפון אמריקה). באזורים חמים, כמו דרום הנגב, סיני, מדינות אפריקה או מרכז אמריקה, ניתן לגדל כאנאביס לאורך כל ימות השנה, במחזוריות של שני יבולים שנתיים, או כגידול משני אידיאלי לאחר קציר הדגנים. במדינות נחשלות רבות כמו הודו, ג'מייקה או קוסטה-ריקה, צומח הכאנאביס פרא.

לכאנאביס תכונות מרחיקות לכת בהפיכת אדמות טרשים לאדמות ראויות לעיבוד. בקרב דור החלוצים האמריקאיים שימש הצמח כגידול ביניים בהכשרתן של קרקעות רבות לגידולים חקלאיים אחרים, וכאמצעי לחידוש פוריותן של האדמות. במערב אירופה נהגו החקלאים לזרוע כאנאביס לאחר איסוף יבולי תפוחי-האדמה, התירס, סלק הסוכר והכרוב.

זרעי הכאנאביס משלחים אל תוככי האדמה בתוך חודש ימים שורשים באורך של כ- 25 עד 35 סנטימטרים ומפוררים את גושיה. צמחים אחרים המשמשים בחקלאות לאותה מטרה, כמו שעורת-בר או דשא-ערבות, מגיעים בקושי רב לעשירית האורך.

לאחיזת-קרקע זו יש השלכות חשובות באזורים הסובלים משיטפונות ומסחף אדמה. זריעה שקולה ומתוכננת של צמחי כאנאביס עשויה לווסת את תנועות הסחף עד כדי הפיכת אזורים מדבריים לשטחי חקלאות פוריים. בעבר מיהרו היערנים לנטוע שתילי כאנאביס באזורי יערות שנפגעו מדלֵקות, הן כדי לעצור את מפולות האדמה שמנעו בעבר העצים, והן כדי למנוע את ההתייבשות המוחלטת של הקרקע באזורי השרפות.

בשנת 1924 נוסד בסנט-פטרסבורג (רוסיה) מכון ואווילוב (Vavilov Institute) - גדול המאגרים העולמיים לזרעי כאנאביס. במחסניו מצויים כיום זרעיהם של 397 סוגי כאנאביס שונים, אותם מחדשים עובדי המכון בתדירויות קבועות באמצעות הנבטה חוזרת (זרעי הכאנאביס מאבדים את יכולת הנביטה לאחר כחמש שנות אחסנה בתנאים רגילים). ל"סוג" נחשב כל צמח, המצליח לשמר לפחות 99 אחוזים ממטען התכונות הגנטיות בקבוצה של 1,000 צמחים זהים, המניבים 200 גרם זרעים לפחות, שהם כ- 10,000 יחידות.

ככלל אפשר לחלק את סוגי הכאנאביס התעשייתי לשני מינים ראשיים: הכאנאביס הצפוני, המקדים לפרוח, הנמוך יחסית והמשופע בזרעים, והכאנאביס הדרומי, המאחר לפרוח, הגבוה בהרבה מאחיו הצפוני, אך בעל תפוקת הזרעים הדלה יותר. מאז 1994 עוברים כמה מהסוגים הדרומיים של מכון ואווילוב את תהליכי ההנבטה החוזרת במשתלות המכון האיטלקי ENEA, הסמוכות לעיר בארי.

התרת גידולו של הכאנאביס במדינות המערב לצרכים תעשייתיים, גם אם תוך כדי הגבלות תחוקתיות מרחיקות לכת, היתה הצעד הראשון בהחזרת כבודו האבוד של הצמח. כדי לאפשר ניצול כלכלי יעיל של הכאנאביס, החליטה מועצת השוק האירופאי המשותף עוד בשנת 1984 להתעלם ממטעי כאנאביס תעשייתי שתכולת ה- THC בשליש העלים העליון של הצמח לא עוברת רמת ריכוז של  0.3%.

החל מ- 1987 כלול צמח הכאנאביס ברשימת הגידולים החקלאיים המועדפים על מעצבי המדיניות האירופאית. כיום משתתף האיחוד במימון שטחי העיבוד של הזנים העונים על דרישות התקן באמצעות מתן הטבות לחקלאים בסכומים של עד מאה אירו לדונם. איכרים רבים בעלי מודעות סביבתית מפותחת מיהרו להיענות לאתגר ומטעי כאנאביס נרחבים החלו לעטר את הנוף שלצדי הדרכים באירופה.

בתמיכתה של מועצת האיחוד ועל-ידי ניצול טכנולוגיות ביולוגיות מתקדמות הצליחו אגרונומים אירופאיים לפתח מספר רב של זני כאנאביס העומדים ללא קושי בקריטריונים המחמירים שהוצבו כתנאי מקדים לתמיכה (תכולת THC דלה המבטלת על הסף כל פוטנציאל סימום). בסך-הכל ידועים כיום 36 סוגי כאנאביס לתעשיית הסיבים, שתכולת ה- THC בהם נמוכה מרמה מרבית של 0.15%, עוד 65 סוגים שהתכולה בהם נעה בין חמישית למחצית האחוז, ו- 182 סוגים שהתכולה גבוהה בהם מ- 0.5%. ב- 1995 אף עלה בידי אנשי מחלקת המחקר של החברה הרומנית-גרמנית Rohemp AG להציג שני פיתוחים מהפכניים: זן כאנאביס לסיבים נטול THC לחלוטין, וזן לתעשיית השמנים בעל תכולת שמן של יותר מארבעים אחוזים. 

באותה שנה כבר נרשמו בצרפת 61,000 דונם של כאנאביס לתעשיית הטכסטיל והנייר, בהולנד 30,000, באנגליה 10,000, באוסטריה 2,000 ובשווייץ 1,500 דונם. עם זאת, מגיע עדיין רוב רובו של יבול הכאנאביס לתעשייה ממדינות מזרח אירופה ומסין, יצרנית הכאנאביס התעשייתי הגדולה בעולם (סין, מהמדינות הבודדות בהן לא איבד הכאנאביס מחשיבותו לאורך כל השנים, מייצאת יותר מחמישים אלף טונות כאנאביס בשנה לתעשיות המערב). במזרח אירופה מובילות את הרשימה אוקראינה עם 40,000 דונם, רומניה עם 35,000, פולין עם 18,000 ורוסיה עם 15,000 דונם. 

באנגליה נאסרה חקלאות הצמח רשמית ב- 1971 והותרה מחדש בכפיפות לרישיון מיוחד ב- 1993. הגידולים מתרכזים בעיקר במחוז אסקס.

בגרמניה נאסר הגידול באופן רשמי ב- 1971. החל מ- 1982 הוגבלה גם החזקת הצמח, והותרה רק החזקת הזרעים. ב- 1995 הוחל בחלוקת היתרים מיוחדים לגידול כאנאביס, ומיד חולקו כ- 40 היתרים כאלה.

בצרפת מרוכזים מטעי הכאנאביס בעיקר באזור לה-מאנס, שבו שוכן גם המכון הצרפתי לחקלאות כאנאביס.

באוסטריה, שהצטיינה בעבר בחקלאות כאנאביס מפותחת (400,000 דונם על-פי מסמכים רשמיים מ- 1873), נאסר הגידול סופית ב- 1969, אולם במרץ 1995, כחלק מצעדי ההצטרפות לאיחוד המדינות האירופאיות, הותר מחדש גידולם של זנים דלי THC. משתלות פרטיות אחדות מנצלות פרצה בחוק למכירת עציצי כאנאביס, 13 אירו ליחידה, שגובהם איננו מגיע לעשרים סנטימטרים, והם דלי תכולת THC כנדרש בחוק...

בשווייץ הליברלית מותר גידול הכאנאביס לצרכים תעשייתיים. משרד החקלאות אף תומך בגידולו (כמו גם בגידול החמניות, הסוּף הסיני וצמחים תעשייתיים נוספים) באמצעות מענקים כספיים בסך 300 פרנקים שוויצריים לדונם. ההטבות מותנות בהצגת חוזה רכישה למפרע עם תעשיית הסיבים.

בתחילת 1995 החרימו השלטונות מרשותם של ארבעה איכרים ואליסיים שמנים שהופקו מזרעי כאנאביס. בחודש יוני הוחזרה התוצרת לבעליה בעקבות פסיקה משפטית שקבעה, כי לשמנים יש מעמד דומה לזה של הסיבים כל עוד לא הוכח שהייצור נעשה למטרות סימום.

בהולנד מיושמת מדיניות תומכת. בין השנים 1990 ל- 1994 הוקצבו כ- 15 מיליון גילדנים למחקרים שעסקו בתכולת ה- THC במאתיים סוגי כאנאביס בערך. רוב שטחי הגידול מצויים באזור העיר כרונינגן, שם שוכן גם KNPTB, מפעל לייצור קרטון-כאנאביס בבעלות שיתופית של חקלאי הכאנאביס. תבואת האזור נרכשת על-ידי המפעל במחיר ממוצע של כשמונה דולרים למאה קילוגרם גבעולים (כל דונם מניב טונה אחת של גבעולים, מהם ניתן להפיק בין מאתיים לשלוש מאות קילוגרמי סיבים).

בארצות-הברית ניתן בשנת 1994 אישור רשמי ראשון (מאז ימי מלחמת העולם השנייה) לגידול כאנאביס. בשטח של דונם ורבע בקליפורניה נזרעו הזן ההונגרי קומפולטי טי-סי והזן הצרפתי פוטורה 77. מתן האישור הותנה בנקיטת אמצעי מיגון בטחוניים: גדרות תיל, מגדלי שמירה ופיקוח של אנשי ביטחון מסביב לשעון. על-פי הוראה מגבוה הושמד היבול הראשון עוד לפני הקציר לאחר שנמצא שהצמח שצמח לתפארת באקלים הקליפורני הממוזג מכיל כמויות מזעריות של THC... 

בקנדה הסמוכה ניתן אישור דומה בפעם הראשונה ב- 1993, וזאת במגמה להפוך את הכאנאביס לגידול חקלאי מן השורה בתוך שלוש עד חמש שנים. חילופי השלטון שם שינו את התמונה לרעת הצמח.

באי האוסטרלי טסמניה, הנהנה מתנאי אקלים מיטביים לגידול הצמח, מספק הכאנאביס שלושה אחוזים מתצרוכת חומרי הגלם לתעשיית הנייר, שיעור חסר תקדים בעולם המערבי. ממשלת המחוז, בשיתוף פעולה הדוק עם חברת הכאנאביס הטסמנית ועם אוניברסיטת הובארט, מעודדות את חקלאות הכאנאביס המקומית ותומכות בה ברוחב לב מאז 1991, במטרה להפחית ככל האפשר את השימוש באקליפטוסים ובעצי מחטים במפעלי הנייר של האי. באוסטרליה שוברות שיאים מכירות המכנסיים העשויים מבד הכאנאביס. נתח-השוק שלהן הוא כתשעה אחוזים מכלל המכנסיים הנמכרים ביבשת. גם יתר מוצרי הכאנאביס המיובאים - בעיקר בדים ופריטי לבוש מסין, מהונגריה ומארצות-הברית – נמכרים היטב ביבשת החמישית.

לאורך מאות השנים שקדמו לאיסורו של הכאנאביס שימש הצמח כחומר גלם לכ- 80% מכל מוצרי הטכסטיל, 70% מכל הניירות ו- 90% מכל החבלים, השרוכים והחוטים שיוצרו על-פני האדמה. עדויות על שימוש בסיבי הכאנאביס מוזכרות בכתבי הומרוס, גירון, הרודוטוס ואחרים, ומגיעות עד לשנת 2737 לפני ספירת הנוצרים. חבלים ואריגים מסיבי כאנאביס, שגילם מוערך ב- 2,400 עד 2,800 שנה, נתגלו באזור שטוטגארט שבגרמניה. כאנאביס היה (ונשאר) ללא ספק חומר הגלם הביולוגי החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית.

עד לסוף המאה השמונה-עשרה עדיין נחשבה הכותנה לצמח טרופי מובהק. בתעשיית הבדים היה זה הכאנאביס שהכתיב את הטון. מסמך צרפתי מ- 1793 מספר על 60 מטוויות כאנאביס בעיר בישבילר שבמחוז אלזאס, המעסיקות למעלה מ- 600 פועלים. בשנת המעבר למאה העשרים נרשמה תפוקה של חצי מיליון טונות סיבי טכסטיל לתעשייה באמריקה ובאירופה (150 אלף ברוסיה, 87 אלף בממלכה האוסטרו-הונגרית, 50 אלף באיטליה ו- 70 אלף בצרפת, בגרמניה ובארצות-הברית).  

סיבי הכאנאביס הם החזקים והעמידים ביותר מכל סוגי הסיבים הרכים והקשים: פי שניים עד שלושה מכל סיב קשה אחר. הם מצטיינים במשקל נמוך יחסית ובעמידות גבוהה בפני רטיבות, הן במים מתוקים והן במי מלח. שימושם התעשייתי הנפוץ ביותר הוא בצורתם הטווּיה והארוגה: חבלים, כבלים, רשתות, מפרשים, מרבדים, שקים ואריגי לבוש.

בתחום הבנייה משמשים סיבי השיח לייצור לבנים לבנייה אקולוגית, לוחות בידוד סיביים, חומרי מילוי ואיטום למיניהם, תחליפי סיבי זכוכית, טיח ומלט-טיט ידידותיים לסביבה, וכיוצא באלו.

משאריות הסיבים ומתערובת העלים ניתן לייצר מצעי מחיה לבהמות ולחיות מחמד, וכן דשנים פטרייתיים לחקלאות. במדינות אירופה, למשל, לא מסוגל היצע השארית העצית לענות על הביקוש העצום לתוצר בקרב לולנים. הללו מעדיפים אותו על פני הנסורת המקובלת, בשל יכולת הספיגה המצוינת שלו.

אותה נעורת משמשת גם כאחד מחומרי הגלם לייצור אצבעות נפץ. עובדה זאת נוצלה בעבר היטב על-ידי תעשיות המלחמה האמריקאיות, ובראשן דופונט, אליאד כימיקלים ומונסאנטו, המנהלות מלחמה לא צודקת במחזוריות הביולוגית של הטבע, באיכרים הפשוטים ובאנשי האדמה.

מאז ימות הפיניקים (במאה החמישית לפני הספירה) ועד להמצאת ספינות הקיטור יוצרו 90% מהמפרשים מכאנאביס. יתר עשרת האחוזים יוצרו מחומרים זולים כמו יוטה ואבאקה (כאנאביס מאנילה). היה מי שחישב ומצא, שבספינת המפרש ההיסטורית Old Ironsides, נמצאו לפחות 60 טונות כאנאביס בשימושים שונים: מפרשים, רשתות, חבלי עוגן, אמצעי פריקה וטעינה, דגלים, מדי ימאים, סוליות נעליהם, מפות, ספרי הדרכה ואפילו חומרי האיטום כנגד מי-הים.

תחליפו היחיד של הכאנאביס בקרב יורדי הים הוא הפשתן. אורך חייהם של מפרשים ושל חבלים המיוצרים מסיב זה קצר עם זאת בהרבה מזה של תוצרי סיב הכאנאביס. חשיפת סיבי הפשתן לאוויר המלוח ולרסס מי הים גורמת לתחילת התפוררותו של החומר כבר לאחר שלושה חודשי שימוש. 

את המרכיבים המשפיעים על איכותם של סיב