///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///   העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים  ///

כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש - מה זה בכלל? /// שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה /// חשיבותם הרפואית של מרכיבי הצמח /// הסמים הרכים מריחואנה וחשיש /// משפטים, כלכלה ומדיניות /// תאוריות ותצפיות, ניסויים ומחקרים /// שימושיו התעשייתיים של הצמח /// פה בארץ חמדת אבות /// נספחים, קישורים ותקשורות ///

©   כל הזכויות שמורות

כל פירוטי ופירושי המידע והדיעה, כמו גם כל התמונות והאיורים המופיעים בגירסה המודפסת של הספר, במהדורת הרשת, על גבי התקליטור או בשלושתם גם יחד (למעט מותגים, סמלים וסימנים מסחריים רשומים או עבודות ממקור חיצוני שלגביהן ניתנה הרשאת בעל הזכויות), נכתבו, נוצרו או עובדו לשם המחשה חזותית של הדברים על ידי החתום מעלה, ויועדו להרחבת אופקים ודעת במישור הפרטי בלבד. כל שימוש עיתונאי, מסחרי או מוסדי מכל סוג שהוא במכלול נתונים זה או בחלק ממנו, לרבות שיכפולו, העתקתו, צילומו, הקלטתו, אחסנתו במאגר מידע, שידורו או קליטתו בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, או מכני אחר, אסורים באיסור מוחלט ללא רשות מפורשת בכתב ובתיאום מלא מראש, בהתאם לחוקי הקניין הרוחני התקפים בישראל ובמדינות אירופה.

ניצולם המירבי של חומרי הגלם בצמח הכאנאביס בשילוב נכון עם תעשיות מיחזור מודרניות עשוי להפוך את ישראל בתוך שנים אחדות למעצמה כלכלית בזעיר-אנפין ולצמצם למזער את יבוא התשומות הביולוגיות לתעשיות.

גידולי כאנאביס על פני עשירית משטחיה החקלאיים של מדינת ישראל, או לחלופין על פני חמישית עד רבע מאדמות הנגב, עשויים לספק את מרבית צרכי האנרגיה של המדינה ולשחרר אותה לחלוטין מהתלות המעיקה בענף יבוא זה, שכן מדונם אחד של צמחי כאנאביס ניתן להפיק לפחות 950 ליטר מתאנול לעונת גידול.

שלא כמו הגז, הנפט והפחם, הכאנאביס הוא חומר גלם מתחדש ולא מתכלה. עובדה חשובה זו מאפשרת את פיתוחה של כלכלה ישראלית עצמאית, שאינה תלויה עוד בתנודות החריפות המאפיינות את מחירי חומרי האנרגיה בבורסות הסחורות בעולם. חקלאות מעורבת, המשלבת את גידולי הכאנאביס עם הגידולים המסורתיים, עשויה לספק כמות תבואות גדולה פי כמה מהתצרוכת הלאומית עד כדי הפיכת תוצרי הכאנאביס לענף נוסף במערך היצוא החקלאי של המדינה.

עלויות גידול חומר הגלם כאנאביס לתעשייה הרוכשת אותו נמוכות משלושים דולר לטונה. תחשיבים פשוטים מגלים עדיפות ניכרת לכאנאביס על פני כל חומרי הגלם המקבילים לו בתחומי תעשיות הסיבים הטבעיים, תוצרת הטכסטיל, חומרי ההינע והבעירה, תעשיית התרופות, והתכשירים הקוסמטיים על בסיס טבעי.

טונה אחת של כאנאביס גולמי מאפשרת את יצורן של יותר משתי חביות מתאנול אותו ניתן לשווק לצרכן במחיר של פחות מרבע דולר לליטר, לא כולל מסים. את שאריות הגבעולים אפשר להפנות אל תעשיית הסיבים - הכנסה נוספת של 1,000 דולר לפחות, ובנעורת, מחיר מינימום של 300 דולר לטונה, להשתמש בתעשיית חומרי הבנייה. הזרעים הכבושים נסחרים במחיר של 300 דולר לטונה, ותמורת התפרחת תשמח תעשיית התרופות לשלם עד 500 דולר לטונה.

נתונים אלו הוצגו על-ידי החזית לשימושים מסחריים בכאנאביס (BACH - Business Alliance for Commerce in Hemp) בהסתמך על מידע שנאסף ממשרד החקלאות האמריקאי, מרשות הכאנאביס של קנטקי, מהמכון הסובייטי לדגני לכש וממוסדות נוספים.

הפיכתם של הקיבוצים, של המשקים השיתופיים ושל החוות החקלאיות העצמאיות לספקי אנרגיה ומשאבים ביולוגיים לתעשייה, תביא עמה בוודאי לא רק יתרונות כלכליים, כי אם גם תשובות לשאלות חברתיות רבות וכיווני דרך חדשים בתפישה ההתיישבותית. השליטה הכוחנית והתכתיבית של תשלובות הענק הבין-לאומיות עשויה לחזור בהדרגה לידיהם של מרכזים שיתופיים בעלי ראייה חברתית מפוכחת, שפויה ואנושית יותר.  

במישור העסקי עשויה כלכלת הכאנאביס להביא לפריחתם של הבנקים ושל החברות להשקעות. ההכנסות מגביית מסים, מהיטלים על מוצרי יבוא אנטי-אקולוגיים ומיצוא מוגבר של תוצרת ביולוגית למערב המפונק, יאפשרו להפחית את הנטל הכלכלי בשיעור ניכר, לרווחתו של האזרח הישראלי ולהעמקת הזדהותו עם המדינה. כלכלת כאנאביס תיצור אלפי מקומות עבודה חדשים ותחסל לחלוטין את בעיית האבטלה המתלווה לא פעם לאי-יציבות כלכלית.

משאלים שנערכו במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה מאשרים כבר היום את נכונותם של האזרחים שם לשלם הרבה יותר תמורת מוצרים איכותיים על טהרת התפישה הביולוגית - מוצרים המשקיטים את מצפונם ומספקים להם תירוצים נוחים בשאלות מהות קיומיות על רקע אקולוגי. אם ב- 1993 צרך העולם המערבי מוצרי כאנאביס תעשייתי בהיקף זניח של חמישה מיליון דולר (על-פי הוושינגטון פוסט), הרי שב- 2001 כבר טיפס המחזור לכמעט 600 מיליון.

800,000 מעשני המריחואנה בישראל יוכלו לשאוף סוף סוף לרווחה, ולשתף פעולה עם המשטרה במלחמתה בפשע האמיתי, שכן מערכת זו תחדל להיות גוף מאוס הסובל מחוסר אהדה ציבורית ותהפוך ליד ימינו של העם בביעור הפשיעה. עומס מיותר המוטל כיום על מערכות האכיפה, השיפוט והכליאה, יעלם לעד. משאבים כספיים המופנים כיום לרדיפת המעשנים, ינותבו לאפיקים יעילים יותר, כמו למלחמה בסמים הממכרים, בעוני ובבערות. הכנסות המע"מ ממריחואנה בלבד יכלו כבר היום להעשיר את קופת המדינה מדי שנה ברבע מיליארד שקל לפחות, וזאת עוד לפני שדובר על ההכנסות ממסים אחרים, ישירים או עקיפים. על-פי אומדני משטרת ישראל (ידיעות-אחרונות, 8.1.2002), צורך עם ישראל למעלה מחמישים טונות מריחואנה בשנה.

המעבר למערכת כלכלית מרוכזת על בסיס תעשיות כאנאביס יאפשר לאוכלוסיית מדינת ישראל ליטול חלק בהתהוותה של ציונות חדשה, המבוססת על חוקי מוסר, עבודה ויצירה, ומושתתת על שיתוף פעולה מלא של העם בישראל עם טבע ארצו, עם מורשתו הטבעית, ועם שכניו. מערכת הערכים השטחית המועתקת כיום מתרבויות זרות ומאופנות ריקניות תיעלם מסדר-היום. רמת חיי התושבים ורווחתם ישובו להיקבע על-סמך איכות חייהם, ולא על-סמך מידת הראוותנות והכוחניות. 

אין לשכוח שהחוקה הישראלית אימצה את הוקעתו של צמח רב-ערך זה, שיח הכאנאביס, על-סמך החלטות תמוהות, לא ישרות, שנקבעו בצדו האחר של הגלובוס. מאבקי כוח חברתיים, עסקיים ופוליטיים, שנתמכו בשקרים מגמתיים ובניפוח שמועות שיטתי, הם שליבו את רגשי הגזענות והשנאה של הטבע האנושי שם כלפי השונה והאחר.

בין כל אלו ובין האמת המוחלטת, הציונות השפויה והחברה הנבנית והמתחדשת של עם ישראל בארצו אין, לא היה, ולא יהיה ולא כלום.

"רק מי שמעשן בעצמו מכיר את ההבדל התהומי שבין הגראס הירוק ובין סמי המוות והאלכוהול, ותומך בהתרת השימוש בו" – טוען שלומי סנדק, יושב ראש העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל וממנהיגי מפלגת עלה ירוק. לדעתו לא שותפים כצפוי הגופים הרשמיים. 

בישיבות מועצת הרשות הלאומית למלחמה בסמים, גוף אשר הוקם ופועל על-פי חוק הרשות למלחמה בסמים, תשמ"ח - 1988, משתתפים ארבעים וחמישה חברים המנווטים תקציב ממלכתי שנתי של שלושה מיליון דולר. רבים מהם מתנגדים בחריפות לניסיונות ההפרדה בין סוגי הסמים השונים, עובדה המוצאת את ביטויה בפירסומי המועצה: ניסוחי החומר התעמולתי העוסק בסמים הרכים אינם נופלים בקיצוניותם מאלו העוסקים בסמים הקשים. עלוני המידע שמפיצה הרשות מצטיינים בשטחיות, גוזמה וחוסר רצינות. טענותיה פופוליסטיות ונעדרות לא פעם נימוקים, מראי-מקום וסימוכין משכנעים ("המומחים מסכימים כי החשיש הוא הסם שכושר ההישרדות שלו בגוף האדם ורוחב השפעתו על תאי הגוף הם מהגבוהים ביותר מכל הסמים שבשימוש בני אדם. רבות ממערכות הגוף החיוניות ביותר מותקפות בידי החשיש ורשימת השפעותיו המזיקות מתארכת מדי יום" נכתב באחד מפרסומי הרשות). אתר האינטרנט שלה עמוס לעייפה במידע שגוי ולא אמין אודות צמח הכאנאביס ותוצריו.

הניסיון הישראלי הראשון לאמוד את מספרם של צרכני הסמים בקרב תלמידי בתי הספר העל-יסודיים נערך בשנת 1971 על-ידי החוקרים פלד ושימרלינג. על-סמך שאלוני דיווח-עצמי שחולקו ל- 1,946 גילאי 14 עד 18 מעשרים בתי ספר תיכוניים בארבע הערים הגדולות, קבעו השניים, ששיעור הצרכנים נע בסביבות ה-  5%.

ב- 1974 ערכו שוהם ועמיתיו מחקר שהעלה כי 2.4% מהתלמידים משתמשים בחשיש. צוות המחקר גם העריך ב- 1978 את שיעור התיכוניסטים המשתמשים בחשיש ב- 3.5%, ואת שיעור התלמידים שדיווח על חברים המעורבים בשימוש בחשיש ב- 5.8%. 

ב- 1990 ערכו החוקרים ציפורה ברנע, מאיר טייכמן ועמיתיהם, מחקר מקיף ביותר בנוגע לרמות הצריכה של סמים שונים בקרב בני נוער. המחקר כלל 8,151 תלמידים מ- 300 כיתות ז' עד י"ב, גילאי 12 עד 18, שענו אף הם על שאלוני דיווח עצמי. מהממצאים עלה כי רק 1.7% מהתלמידים צרכו בשנה שחלפה חשיש (לעומת 57.6% משקאות אלכוהוליים ו- 23.5% סיגריות). בקרב בני נוער "חסרי מסגרת" היה השיעור 24.4% (אלכוהול 77% וסיגריות 73.4%), ואילו אצל נערים במוסדות-חסות 42.2% (אלכוהול 75.3% וסיגריות 89.8%).

גם ממחקרו של א. דגני, שנערך בשנת 1992 בחסות הרשות למלחמה בסמים, עלה כי רק 2.5% מתלמידי כיתות י"א בתל-אביב התנסו אי-פעם במריחואנה או בחשיש (לעומת 13.8% מתלמידי כיתות י"ב בארצות-הברית).

כיום מדברות ההערכות על שיעורים כפולים ומכופלים. מסקר שערך מכון המחקר מארקטווץ' בנובמבר 2001 בהזמנת הרשות למלחמה בסמים, עלה כי עשרה עד אחד-עשר אחוזים מתלמידי בתי הספר התיכוניים בישראל התנסו לפחות פעם אחת בעישון מריחואנה או חשיש. מדובר בכ- 75 אלף צעירים בגילאים 12 עד 18.

בקרב האוכלוסייה הבוגרת נעות ההערכות בין רבע מיליון איש (גרסאות מחלק הסמים במשטרת ישראל, פרופסור רפאל משולם, הרשות למלחמה בסמים ואחרים), ועד לשמונה מאות אלף (נתוני מפלגת עלה-ירוק, העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל, ליגאלייז ואירגוני תומכים אחרים).

סקר שנערך בשנת 1989 בקרב חתך מייצג של כלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת, למעט קיבוצים, העלה נתונים מעניינים באשר להרגלי השימוש של מעשני הסמים בארץ. מבין 5,820 מרואיינים ומרואיינות דיווחו 49% על עישון סיגריות. מתוכם הודו 6.8% בשימוש בלתי חוקי בחומר פסיכואקטיבי כלשהו, על-פי-רוב חשיש. בקרב האוכלוסייה הערבית בריכוזים העירוניים בישראל הצהירו ב- 1990 יותר מ- 18% מהנשאלים על צריכת חשיש. 

בסקר משנת 1994 סיפרו 9.5% מהנשאלים כי השתמשו לפחות פעם אחת במריחואנה או בחשיש (על-פי עדות עצמית נמנו עמם גם שר המשפטים דאז צחי הנגבי ואיש הטלוויזיה גבי גזית). באותה שנה העלה משאל טלפוני מטעם עיתון העיר כי 41% מבני 25 עד 34 סבורים שיש להתיר בחוק את השימוש במריחואנה ובחשיש, לעומת 26.6% בקבוצת הגילאים 18 עד 24 ו- 16% מבני 35 ומעלה. בסקר של תחנת הרדיו החיפאית רדיו 1 תמכו בליגליזציה 65% מהמאזינים בגילאי 19 עד 24 ו- 25% מבני הגילאים 25 עד 50. משאלי דעת הקהל של ידיעות אחרונות (באמצעות מכון דחף בהנהלת ד"ר מינה צמח) ומעריב (באמצעות מכון פור"י) מחודש מרץ 1995, מצביעים על שיעור של 12% עד 13% מהאוכלוסייה, כלומר לפחות 600,000 איש, אשר אינם מתנגדים למתן היתר חוקי לשימוש בסמים רכים.

סקר שערך עיתון הסטודנטים פנים באוניברסיטת בן-גוריון עוד באפריל 1997, גילה שיותר מ- 37%  מהסטודנטים התנסו בעישון מריחואנה.

סקר אחר, שנעשה ביוזמת הרשות למלחמה בסמים באוניברסיטת תל-אביב, העלה אף הוא ש- 37% מהסטודנטים צורכים סמים, מרביתם חשיש ומריחואנה, וכי "21% מסך המשתמשים מעידים כי הסמים מפריעים להם בלימודים או בחיי היומיום". בשיתוף ובמימון של הרשות, עיריית תל-אביב והשירות הפסיכולוגי במדור לרווחת הסטודנט בדקאנט, הוצעה למעוניינים בחודש מאי 2005 תוכנית טיפולית מונעת הבנויה ממפגשים ושיחות עם אנשי הרשות. באמצעות פרסום חוצות ברחבי הקמפוס ותחת כותרת המייל "סמים לב אליך", קיבלו הסטודנטים הזמנה לטיפול אנונימי, קבוצתי או פרטני, בהרגלי הצריכה שלהם.

בכתבה של רווית נאור במעריב מיום 21.5.1996, סופר על 60 מיליון שקל המושקעים מדי שנה במלחמה בסמים ועל לפחות 20 טונות של כאנאביס המיובאים ארצה מדי שנה, נוסף על הגידול המקומי. על-פי נתוני המשטרה מדובר בשוק מונופוליסטי המגלגל למעלה מחצי מיליארד שקל בשנה, מתנת המדינה לעולם התחתון. שיעורי תפיסות הסמים נעים בסביבות ה- 5% מכלל הסמים הנצרכים בארץ. שנת השיא הייתה 1987. באותה שנה נתפסו בישראל לא פחות מ- 16,000 קילוגרמים של חשיש ברמות איכות שונות. כמות זו כוללת גם את תפיסות האבובים של חיל הים הישראלי: בשנות השמונים תפסו אנשי החיל לא פעם ספינות מבריחים לבנוניות, קפריסאיות, יווניות וטורקיות שהיו בדרכן מלבנון למצרים. מטען הספינות כלל סוליות חשיש רבות במשקל כולל שבין טונה אחת לשש. החומר נארז הרמטית ביריעות פוליאתילן (שמנעו את חדירת מי הים) והוכנס לאבובים פנימיים של צמיגי משאיות. כל אבוב כזה, שהכיל כעשרים וחמישה קילוגרמים של חומר, נארז אף הוא ביריעות פלסטיות אטומות. האבובים הוכנסו בזוגות לשקי יוטה שנקשרו זה אל זה בחבל. שרשרת השקים הושקעה בעזרת גושי מלח בקרקעית המים הרדודים, סמוך לחופי פורט-סעיד או אלכסנדריה, לרוב בשעות הלילה המאוחרות. מיד אחר-כך מיהרו הספינות להתרחק בדרכן חזרה אל נמל האם הלבנוני. הסוחרים המצריים נהגו להגיע אל הסחורה עם שחר ולאסוף את השקים אשר צפו על פני המים לאחר שגושי המלח הכבדים כבר התמוססו.

בשקלול כמויות הסמים הנתפסות על-ידי משטרת ישראל יש מקום סביר להניח שמספר המעשנים בארץ גבוה בהרבה מהנתונים שמספקות הרשויות הממלכתיות השונות ומהמספרים שמבטיחים הסקרים הפומביים. תשובותיהם של רוב הנשאלים מושפעות ללא-ספק מהחרדה המובנת לשלומם, לתדמיתם ולמקור פרנסתם. ההשלכות מרחיקות הלכת העשויות לצמוח להם מאמירת האמת למראיינים מונעת מהם להתיצב מאחורי זכותם הטבעית כאזרחי העולם החופשי. יש לזכור שרמת האנונימיות המובטחת למרואיינים מוגבלת מכורח דרכי איסוף הנתונים (ממוחשבת, טלפונית או אישית), ורק משאל עם חשאי כמו זה שנערך באיטליה בתחילת שנות התשעים עשוי לספק את הנתונים הקרובים יותר לאמת.

מבחינה גאוגרפית ממוקמת ישראל בשכנות לאחדות מהמדינות הנחשבות לספקיות הסמים המובילות בעולם: לבנון, סוריה וטורקיה בצפון, ירדן, עיראק ואיראן במזרח, ערב-הסעודית ומצרים בדרום. היא מהווה את צומת הדרכים החשוב ביותר בין יצרנית הכאנאביס הגדולה במזרח התיכון, לבנון, ובין יבואנית וצרכנית החומר המובילה, מצרים. למרות זאת היה תמיד השימוש בתוצרי הכאנאביס בישראל מתון יחסית. צריכת החומר בקרב תושבי הארץ מעולם לא היוותה בעיה היסטורית, רפואית או חברתית.

בראשונה הוגדר העיסוק בחשיש כעבֵירה, לרבות הסחר וההחזקה ולמעט השימוש האישי בו, בצו הממשל מספר 99, אותו פירסם ב- 1.2.1919 המושל הצבאי הבריטי בארץ-ישראל המנדטורית. בהוראה זו ניתנה אורכה של שבועיים לכל המחזיק בכמות חשיש כלשהי להעבירה לרשות שלטון המנדט בלא שיועמד לדין. תקרת הקנס לעבריינים נקבעה לחמש לירות מצריות על כל קילוגרם חשיש בעבֵירה ראשונה, ול- 20 לירות מצריות ושישה חודשי מאסר בעבירה שנייה.

ב- 1.11.1921 פרסמה ממשלת המנדט בארץ-ישראל את פקודת הבריאות הציבורית, אשר הסדירה את הפיקוח על החשיש והכשירה את הקרקע לניסוחה של פקודת הסמים המסוכנים אשר נכנסה לתוקפה ב- 16.7.1925. פקודה זו, שהתבססה על החוק הבריטי משנת 1920, קבעה עונשים מרביים של 12 חודשי מאסר וקנס של 200 לירות מצריות על המפרים אותה.

ב- 1931 החרימה המשטרה הבריטית 502 קילוגרמים חשיש, אשר היוו 99.3% מכלל הסמים שנתפסו אז. 206 איש הובאו לדין בשל עבירות סמים, 71 מהם נידונו לתקופות מאסר של שבועיים עד שנה, ועל 59 איש הוטלו קנסות בסכום ממוצע של שבע לירות ארצישראליות.

ב- 1932 הואשמו שישה בעלי בתי קפה ביפו, אחד בירושלים ואחד בשכם באספקת חשיש ללקוחותיהם. בתי הקפה נסגרו בצו מנהלי. באותה שנה נעצרו בסך-הכול 137 איש, אשר ברשותם נתפסו 128 קילוגרם חשיש.

שנה אחר כך הוחרמו 154 קילוגרם חשיש מידי 276 נאשמים.

ערב מלחמת העצמאות, בשנת 1947, כבר הוחרמו 1,905 קילוגרמים של החומר. 

הקמתה של מדינת ישראל הניסה מאות אלפי ערבים למדינות השכנות וגרמה לירידה תלולה בעקומת השימוש והסחר בחשיש. מעורבותו של המגזר היהודי בנושא הייתה זניחה והתרכזה בעיקר בקרב העולים מארצות המזרח, בסביבות עברייניות שונות ובבתי הכלא. מצב זה משתקף היטב גם במספרי התפיסות והמעצרים בעשורים הראשונים למדינה.

עד למלחמת ששת הימים, 1967, היה השימוש בישראל בסמים בכלל ובחשיש בפרט תופעה שולית שהיקפה מוגבל. על צרכני החומר נמנו בעיקר ערבים ויוצאי מדינות לבנטיניות בקבוצות הגילאים שבין 30 ל- 60 שנה, בעלי רקע חברתי ותרבותי ירוד, בני שכבות מצוקה ובעלי עבר פלילי.

עם סיום המלחמה, בעקבות האהדה העצומה לה זכתה ישראל לאחריה, הוצפה הארץ בנחשולים אדירים של סטודנטים יהודיים, מתנדבים ותיירים צעירים מארצות המערב.

הימים היו ימי פריחתן האידיאולוגית של התנועות הפריקיות, ההיפיות והביטניקיות. צעירי העולם החופשי חרטו על דגליהם סיסמאות של חופש, של שלום ושל אהבה ונאבקו למען עולם צודק וטוב יותר. רבים מהם הביאו עמם ארצה את בשורת מרד הנעורים בממסד ובמוסכמות שאחד מסממניו הבולטים היה הקריאה להתיר את השימוש החופשי בסמים.

על רקע המציאות החדשה שנוצרה אז בארץ, תקופת השפע הכלכלי והתרת החגורה הלאומית, נוצר ביקוש הולך וגובר לחשיש באוניברסיטאות, בקיבוצים, בחוגי הבוהמה ולאורך החופים החדשים שסופחו לשטחי הארץ - נואייבה, דהב ושארם אל-שייך. הללו הפכו במהירות למחוזות בריחה מהציוויליזציה לכל מי שנרתעו מתובענותה של החברה המודרנית שבה הפכה הדרישה להישגיות לערך עליון. תוך זמן קצר עברה ההתעסקות בחשיש גם בערים הגדולות מפטפוטי סרק סלוניים ומשיחות שבת בטלות למרכזן של מסיבות ושל חגיגות מוסיקליות נלהבות. התנאים להתהוותה של חברת מעשנים ישראלית מכובדת החלה לקרום עור וגידים.

שבטי הבדווים בסיני, אשר עסקו מדורי-דורות בהברחות חשיש מלבנון למצרים, החזיקו באותם ימים בעשרות טונות של חומר אשר הוברח מארץ-הארזים בדרכו מצרימה. המתיחות הביטחונית שקדמה למלחמה אילצה את המבריחים לאחסן את הסחורה עד יעבור זעם במקומות מסתור שונים ברחבי המדבר. עם סיום הקרבות, ובהעדר אפשרות להבריח את החומר למצרים, נאלצו הבדווים לחפש שווקים חדשים לסם. הם מיהרו לקשור קשרי-מסחר עם סוחרי-סמים מרצועת עזה, עם הבדווים בנגב, ולבסוף עם סוחרי סמים ישראליים אשר החלו לעניין במרכולתם את המתנדבים מחו"ל.

באותם ימים נסחר קילוגרם אחד של חשיש בקרב הבדווים בסיני בסכום של כ- 150 דולר. מחירה של כמות זהה בצפון אמריקה הגיע אז ל- 2,500 דולר. הצעירים הזרים, שעטו על ההזדמנות הנדירה כמוצאי שלל רב, שמחו כמובן להזמין את ידידיהם הישראלים לקחת חלק בחוויה.

בלבנון, אחת מספקיות החשיש הגדולות בעולם, השתרעו באותה תקופה מטעי הכאנאביס על שטחי בור של כ- 34 אלף דונם באזורים אל-הרמל, דיר-אל-אחמאר, שאליפא, עינאתא, בעלאבק, ניחא, זאחלא ובאקאע. תוצרת המטעים נמכרה בעיקר למצרים, הגדולה בצרכניות החשיש במזרח התיכון, והוברחה אליה בספינות דיג ובשיירות גמלים, שעברו בירדן, בדרום הנגב, ובחצי-האי סיני.

השינויים הטריטוריאליים שכפתה המלחמה הפכו את חלק הארי של נתיבי ההברחה לשטחים שבשליטה ישראלית. מאות טונות עברו את הגבולות לישראל וממנה. היקף המסחר הלך והתרחב. כמויות ניכרות של החומר עשו את דרכן באין מפריע אל ציבור המשתמשים החדש. מאמצי הצבא והמשטרה בסיכול ההברחות נכשלו בשל מחסור חמור בכוח-אדם. אחוזי התפיסות מכלל הסמים שהוברחו היו  כטיפה בים.

בשנת 1966, השנה שקדמה למלחמת ששת הימים, עצרה משטרת ישראל 492 איש כ"חשודים בעברת סמים" שעניינה עישון חשיש.

ב- 1968, השנה שלאחר המלחמה, הואשמו 1,055 איש בעישון החומר, כלומר גידול בשיעור של 114%. רק 27% מהם נמנו עם קבוצת הגילאים שמעל 31. יותר ממחצית הנאשמים - 54% - היו ילידי ישראל, אירופה או ארצות-הברית. 41% מהם נשפטו לעונש מאסר בפועל או למאסר משולב בעונש אחר. 29% נשפטו למאסר על תנאי.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים ניהל ארגון התזונה הבין-לאומי של האו"ם (FAO) שיחות עם השלטונות הלבנוניים. במגעים אלה הושגה הסכמה עקרונית בנוגע להמרת גידולי הכאנאביס בגידולים חקלאיים אחרים במימונו של הבנק העולמי, אולם עם פרוץ מלחמת-האזרחים, ב- 1975, נקברו ההסכמים והוכפלה כמות שטחי העיבוד. בשיאו של התהליך וכפועל יוצא מהתוהו ובוהו שהשתלט על המדינה בשל המלחמה, השתרעו מטעי הכאנאביס על שטח כולל של 300 אלף דונם - כמחצית משטחי העיבוד החקלאי בארץ-הארזים. יצור החשיש סיפק כ- 45% מסך התצרוכת העולמית והוזנק מרמה של 100 טונות בשנה, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, לרמה של 850 עד 1,000 טונות בשנה בסוף שנות השבעים. רק במחצית השנייה של שנות השמונים, עם המעבר החד לגידולי פרג ההרואין, חזר הייצור לרמותיו הקודמות. שיא שלילי נרשם ב- 1984, השנה שבה הסתכם הייצור ב- 60 טונות בלבד (על-פי היומון הלבנוני אל-חאיאת מיום 16.11.1991).

בתחילת שנות התשעים חזרו מגדלים רבים לגדל כאנאביס, וזאת בנוסף לגידולי הפרג. חקלאות זו מתאפשרת הודות ל"קשיחותו" היחסית של הכאנאביס, המאפשרת לזורעו מיד לאחר קציר הפרג ועל אותן הקרקעות. ב- 1993 כבר יוצרו 565 טונות של חשיש לצד כמויות ההרואין המרובות בלאו הכי.

בשנת 1994, בחסות ובמימון ארצות-הברית ומוסדות האו"ם לפיתוח כפרי בבקעת הלבנון, פשטו חיילים מצויידים בבולדוזרים וברעלים כימיים על המטעים וחיסלו אותם. לבנון הוכרזה אמנם כמדינה נקייה מסמים, אולם רבע מיליון מתושבי האיזור נותרו ללא מקור פרנסה.

ארצות המערב הבטיחו אמנם 300 מיליון דולר לשיקום החקלאות, אולם בפועל הוזרמו לכפריים ארבעה מיליוני דולרים בלבד, מה שהפך את החזרה לגידולים הבלתי חוקיים לשאלה של זמן בלבד. נסיונות ממשלתיים לגייס כספים לצורך מימון פרוייקטים חילופיים נכשלו אף הם. פרות חולבות שיובאו מאמריקה בתקציב של 15 מיליון דולר רעבו לעשב ותנובת החלב שלהן היתה דלה ובלתי מספקת. במקביל קבע האו"ם שההכנסה השנתית הממוצעת לנפש בלבנון, העומדת על כ- 4500 דולר, איננה מקנה לה את אותן זכויות סיוע שמהן נהנות מדינות עניות יותר כמו סודן ומוזמביק. 

כיום משגשגת חקלאות הכאנאביס יותר מאי-פעם בעבר. שדות הגידול הנרחבים מעטרים לא רק את מקומות המסתור הנידחים אלא את הנוף כולו. שגשוג זה מציב בעיות חמורות בפני כלכלת לבנון, הנאבקת עם בריחת משקיעים זרים ועם חובות עתק של קרוב לשלושים מיליארדי דולרים. באמצעות הצהרות לא מחייבות בגנות הצמח והפצת עלוני אזהרה לחקלאים מנסים השלטונות לייצב את תדמיתה הרעועה של המדינה ולשכך את זעמה של הקהילייה הבינלאומית המאיימת בסנקציות כלכליו