///   הפרקים   ///   הכיתוביות לסרט השימושים הרפואיים של הכאנאביס   ///      העתונות, ההיסטוריה, המכתבים והסיפורים     ///

מהדורת הרשת

הסיפורים

המכתבים

ההיסטוריה

העיתונות

"...בדירה קטנה בגבעתיים נערכה מסיבה מחתרתית לציון הופעתו המחודשת של הספר כאנאביס מריחואנה וחשיש. באירוע השתתפו אנשי ההפקה וההוצאה לאור, ראשי מפלגת עלה-ירוק ונשותיהם וכעשרים אוהדים ותומכים, כוחות המאבק הרעיוני למדיניות כאנאביס אחרת במדינת ישראל..."

מצמח הכאנאביס מופקים לא רק המריחואנה והחשיש, הסמים האסורים הנפוצים ביותר בעולם, כי אם גם עשרות אלפי מוצרים אחרים על בסיס ביולוגי ואקולוגי: תרופות, מזונות, ניירות, בדים, דלקים וחומרי בעירה, שמנים, צבעים, מוצרי יופי וטיפוח, חומרי בנייה ועיצוב, רהיטים, תחליפים לחומרי גלם כימיים... כולם על טהרת עקרון הידידותיות לסביבה והשמירה על איכותה.

קנונייה שערורייתית שנרקמה בארצות-הברית בשלהי שנות השלושים בין ענקי התעשייה, המסחר והתקשורת, לבין פוליטיקאים מושחתים, תאבי כוח ושררה, הובילה להוצאת צמח הכאנאביס אל מחוץ לחוק. השלכותיה של החלטה זו משפיעות מאז במידה ניכרת על עיצוב מדיניות העולם החופשי בשורה ארוכה של שאלות חברתיות, כלכליות, בריאותיות ואקולוגיות.

ספר זה הוא מסמך תיעודי מרתק המסכם שנים ארוכות של מחקרים ותצפיות בשיח הכאנאביס ובתוצריו. לצד פירוט מגוון השימושים העצום בחומר גלם טבעי זה, נסקרות בו גם ההתפתחויות הגיאוגרפיות, ההיסטוריות, הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות, אשר הובילו בשיאן להוקעת הצמח ולהפללת כל מי שמגדל אותו, מחזיק בו או צורך את תוצריו.

עם זאת חשיבותו העיקרית של הספר היא בהיותו גשר יעיל להסרת המסתורין ולפיזור הערפל האופפים את המריחואנה והחשיש, וזאת באמצעות הגשת כלים להתמודדות אובייקטיבית עם הנושא, מתוך ידיעת הדברים והבנתם, ולא על סמך פחדים ודעות קדומות.

בחינה מחודשת של האיסור היא חובתה המוסרית של האנושות לסביבתה וזכותה הגדולה לעצמה.

(מתוך גב הכריכה)

כאנאביס מריחואנה וחשיש - 340 עמודים בכריכה רכה עם למעלה ממאתיים תמונות ותרשימים - הופיע שוב במהדורה מעובדת ומעודכנת

לפרטים אודות נקודות המכירה באינטרנט, כמו גם לרכישות סיטונאיות או להזמנות קבוצתיות, נא לפנות ישירות להוצאת התעוררות. רכישה בודדת ניתן לערוך במרכז המידע האלטרנטיבי סלון מזל, סימטה אלמונית 3 (פינת רח' המלך ג'ורג') בתל-אביב, טלפון 6297734, ובאירועים עונתיים, דוגמת הפסטיבלים בומבמלה, בראשית, שנטיפי ודומיהם. עותקים לרכישה או להשאלה מחזיקים בספריותיהם גם גופים ציבוריים אחדים, כמו למשל הרשות הלאומית למלחמה בסמים או חוסן (חולי סרטן נאבקים).

 העיתונות

תקצירי ביקורות שפורסמו בעיתונות עם הופעת המהדורה הראשונה של הספר

תרבות מעריב / תמר גלבץ, 12.09.1997

שימו לב: "כאנאביס מריחואנה וחשיש", ספרו המונומנטלי של מוטי ארגמן, ספר הגראס הישראלי הראשון, כאן אצלנו בצלולות, ואפשר לסכם ולומר בשביעות רצון עצמית שאנחנו בהחלט בעניינים.

מעריב / אדם הורוביץ, 12.09.1997

ספרו של מוטי ארגמן "כאנאביס מריחואנה וחשיש" הוא המסמך הכי רציני ומקיף שנכתב בעברית על גראס, על זה אין ויכוח, אבל היות שהוא כתוב ממש כעבודת דוקטורט, בפרטנות, אריכות וחריצות של נמלה שוויצרית, כולל סקירות היסטוריות מקיפות, ירידה לפרטי פרטים בנושאים המשפטיים, קשרי אחווה בין פוליטיקאים ותעשיינים, קשה להבין לאיזה סוג קהל הוא מכוון: פרופסורים ממכון וייצמן? ועדות ממשלתיות לבדיקה מחדש? משקפופרים שהתעלפו מהג'וינט הראשון? אמנם לא ניסיתי לעשן אותו, אבל ניסיתי לקרוא אותו בעמידה, בישיבה, מחוץ לבית, שיכור, מסטול, הכל... וכלום. הספר של מוטי ארגמן בכלל לא ממסטל למרות הכותרת שלו: "כאנאביס מריחואנה וחשיש".

אף מסטול שאני מכיר לא היה מקמט מצח ומטריח את עצמו לכתיבת 340 עמודים על גראס, ומישהו היה צריך סוף סוף לעשות את זה. הספר הוא מסמך נפנוף מצויין באפם של כל החולקים והמקטרגים, והוא יספק את כל התשובות למעשן ולסקרן המקצועי, גם אם באופן עקיף הוא מלמד אותו על מנהיגיהם של עמים סודיים שגידלו את הכאנאביס עוד בשנת 400 לפני הספירה.

המריחואנה, לידיעת משרד החינוך והתרבות ומשרד החקלאות, וזאת הנקודה המרכזית, היא מתת אלים, וזה בדיוק הדבר שעליו מתעקש ארגמן בספרו הידעני. מדובר בצמח הכי נדיב בעולם, שפעם, לפני ההיסטריות ולפני שהעולם נדלק על תוצרים סינטתיים כמו פלסטיק, תפס בגידולו נפח מרכזי בחקלאות העולמית. צמח שניתן להפיק ממנו המון תחליפים טבעיים לחומרים כימיים בלתי ידידותיים לסביבה: תרופות, דלקים, שמני מאכל ויופי, בדים, נייר, חבלים, חומרי בנייה ומה לא, במינימום השקעה. ארגמן מצביע על העובדה שגידול מסיבי של הצמח ישפר את המאזן האקולוגי, ימנע כריתת עצים, ועוד כהנה דברים שתנועות ה"המפ" למיניהן (השם שתבעו לצמח קבוצות אירופאיות שתדלניות ומתעצמות למענו) יספרו לכם עליהם באינטרנט.

חלק נכבד בספרו של ארגמן מתאר בהרחבה את המריחואנה כגיבורה טראגית שנפלה קורבן בסבך של אי-הבנות, שקרים, קונספירציות תעשייתיות ודמגוגיות של ראשי אף.בי.איי, סי.איי.איי ואף.בי.אן (המחלקה הפדרלית לעניינים נרקוטיים בארצות הברית), שנואים כאדגר ג'יי הובר והארי אנסלינגר, שהדביקו לה באמצע המאה את הכינוי "סם המוות" – סם של "כושים, מקסיקנים ונגני רחוב, העוסקים בג'אז, בסווינג ובפיתוי נשים לבנות באמצעות המריחואנה".

ארגמן מעז ושותל בין השורות פרטים מוצנעים, כתובות מסויימות באמסטרדם, ואף הוראות הנבטה וגידול כלליות של הצמח.

לסיכום: ציון דרך בספרות העיון הישראלית, המסמן אולי גם מהפך בדפוסי ההתעניינות והמוכנות של היורם האקדמאי.

הארץ / פרופ' דן דאור, 01.10.1997

הייתי שמח, למשל, לראות את הכרזה הסימבוליסטית של גביע הכאנאביס (עמוד 130) בצבע מלא, אלא שספרו המקיף והרציני של ארגמן אינו מדבר הרבה על הנאות החושים והשכל, ומקדיש את עיקר דבריו לסיכום של מה שידוע על הצמח המועיל והמושמץ הזה, הביולוגיה, הכימיה, החקלאות וההיסטוריה שלו, ולהצגת הפנים השונות של האיוולת במה שנקרא "המלחמה בסמים", ואם הוא צודק, ויש הרבה חומר הטוען שהוא צודק, הרי שרק במעט ויכוחים ציבוריים יש פחות מקום לגוונים של אפור.

וגם להתרוממות הרוח והתרחבות הנפש המכונה "סוטול", או כפי שארגמן גורס - "סאטלה".

אז אם כל כך טוב, אז למה כל כך אסור? כי זה מזיק לבריאות? כי זה ממכר? לאו דווקא. אין כמדומה ספק היום שהנזק שגורם כאנאביס בשימוש נורמלי, קטן מזה של טבק, אלכוהול, קפה, סמי שינה והרגעה ועוד סמים חוקיים. "שימוש נורמלי" הוא מילת מפתח.

למה? או כפי שנהוג לברר במקרים של רצח, "למי זה כדאי?". לדי הרבה אנשים כנראה. למאפיה ולמשטרה, למשל, המתעצמות שתיהן מן המלחמה הזאת, שכמו במלחמת לבנון, אחרי שנים של מבצעים מפוארים והישגים צבאיים, האויב נראה ירוק ורענן מתמיד. אבל לטענתו של ארגמן, לא רק הם. גם יצרני הבדים הסינטתיים, למשל, שבגדי קאנבוס זולים הפריעו לעסקיהם, ובעלי היערות, שחוששים מתחרות של נייר קאנבוס ידידותי לסביבה, וכמובן יצרני התרופות.

נשמע הגיוני, אולי קצת יותר מדי; לא מתחשב מספיק במצבורי הבורות, החשדנות והדעות הקדומות שנספחו על מה שהתחיל, אולי, כקשר של נבלים, ונהפך במרוצת השנים לאמת ציבורית.

 ההיסטוריה

המהלכים והאירועים שליוו את הופעת הספר

בשנת 1996 ריכזתי את ערימות המידע שנאסף במרוצת השנים אודות כאנאביס מריחואנה וחשיש, הדלקתי את המחשב, עיסיתי את המצח, שתיתי קפה חזק ונכנסתי למשמרת לילה ראשונה. כעבור שבעה חודשים, בספטמבר בערך, פלטה המדפסת את גירסת הביכורים של הספר.

כל חמש הוצאות הספרים שקיבלו את כתב היד לעיון דחו אותו בצורה זו או אחרת: מנהלי הוצאות הספרים של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב" מעולם לא טרחו לענות על הדיסקט, שני המכתבים הרשומים ושלושת התזכורות המנומסות שהרצתי אליהם בפקס; מ"מודן" כתבו: "לצערנו לא מצאנו דרך לשלב את הרעיון שהעלית במסגרת הספרים הרואים אור בהוצאתנו"; ב"כנרת" נקבע ש"אין מקום להוציא אצלנו ספר בנושא הכאנאביס, שכן קהל היעד מצומצם. פרשיות של השפעת התאגידים על מחירי הכאנאביס בארצות-הברית לא מספיק מעניינות את הקורא הישראלי. גם בענייני סביבה ושואות אקולוגיות אין התעניינות רבה"; ורק יון פדר, אז עדיין העורך הראשי בהוצאת "כתר", לא שלל את הנושא על הסף: "הנושא של הספר לכשעצמו יכול לעניין אותנו, ואולם נראה לנו כי ספר במתכונת המוצעת לא יוכל להתאים לנו. לו היה מדובר בפרוייקט הרבה יותר צנוע, דהיינו בספר טכסטואלי בלבד ולא כל-כך ארוך, היינו עשויים למצוא בו עניין".

חבר קרוב יעץ לי לנסות בהוצאת "גל", הוצאה המתמחה לדבריה בספרי צמיחה אישית ומודעות.

נפגשתי עם מר גל אטיה, בעליה של הוצאת הספרים הנושאת את שמו. הוא לא נראה כמתרשם במיוחד כשהראיתי לו את התיקייה עם הטכסט והתמונות. שיערתי שהאיש מעולם לא בא במגע ישיר עם מושאי הספר שהוצע לו. רק כשהצגתי בפניו הערכות מהימנות באשר לשכיחות הסמים הרכים בארץ, החל לגלות עניין. יומיים אחר כך חתמנו על חוזה שבו התחייב בין היתר "להדפיס את התצלומים, התרשימים והאיורים הגראפיים בנאמנות מירבית למקור" (החל מהעותק הראשון...), "לשלם למחבר תמלוגים ממחיר כל ספר שיימכר" (החל מהעותק השש-מאות ואחת...), ו"להדפיס את הספרים על גבי ניירות העשויים מכאנאביס" (החל מהעותק העשרים-אלף...).

במהלך שלושת החודשים הבאים עבר כתב היד את כל שלבי העיבוד הלשוני, ההגהה, העימוד וההכנה לדפוס.

באמצע מאי הודיע לי מר אטיה על התנערותו המיידית מהחוזה ועל חזרתו בו מהכוונה להוציא את הספר לאור. בשיחה שניהלתי עימו ועם נושא-כליו ניתנה לי הזכות הנדיבה לחפש לעצמי מו"ל אחר כנגד כיסוי "עלויות ההפקה הזניחות" של הספר עד אז. עוד באותו יום, ה- 15.05.1997, שלחתי לו פקס שבו נאמר:

"גם אם אני מצטער צער רב על כל האנרגיה, הזמן והכספים שהוצאו ובוזבזו עד עתה על-ידי כולנו, אני בהחלט מבין את החלטתך. אני מודע לשערורייתיות שבשם ובנושא הספר, לבעייתיות ולנטילת הסיכונים שבהוצאתו לאור, ולכוחות הנפשיים הנדרשים ממי שמעז לתמוך בראש חוצות במה שכתבתי. אני גם מבין שתהיה זו חוצפה מצידי לדרוש ולצפות ממך ומהוצאת הספרים שלך את אותה נחישות, פדאנטיות ועקביות שאותן אני דורש מעצמי, גם אם בטיפשותי, בתמימותי, ומתוך אי-היכרותי המספקת את חוקי המשחק הפועלים בשטח, פירשתי כך את עצם חתימת החוזה בינינו ואת השלמת החלק הלשוני והגראפי של הספר.

אם לא שמעתי וקראתי ממך תוך יומיים שלושה איזה שהן התנגדויות והשגות, אני יוצא מהנחה שמבחינתך כל מה שנכתב בחוזה בטל ומבוטל ושנינו חוזרים אל נקודת ההתחלה, עם כל הקשור והמשתמע מכך, משמע אני חופשי לפעול כראות עיני למען פרסומם המהיר ביותר של הדברים. שיהיה המון בהצלחה בכל מעשי ידיך להתפאר, והמון תודות והערכה לכל הצוות."

להפתעתי נקראתי לפגישה נוספת ביום 21.05.1997. בסיומה חתמנו על "תיקון לחוזה המקורי" - מסמך תמוה וחשוד שכלל בין השאר את השורות הבאות:

"אנשי הוצאת "גל" מצהירים בזאת כי הסיבה להתנערותם הפתאומית מהחוזה הנ"ל הינה הערכתם המחודשת לפיה לספר אין סיכויים להימכר ביותר מ- 100 עותקים, וכי הנזק התדמיתי והכלכלי העלולים להיגרם להוצאה מהוצאתו של הספר לאור אינם עומדים בקנה אחד עם הערכתו וציפיותיו של המחבר. מר גל אטיה ומר איציק חלוטה, כנציגיה החוקיים של הוצאת "גל", מצהירים בזאת כי למיטב ידיעתם אלו הן הסיבות היחידות והאמיתיות להחלטתם, ולא איזה שהם לחצים או איומים, מוסווים או ישירים, אשר הופעלו עליהם על-ידי גורמים חיצוניים אשר למחבר אין מידע לגבי זהותם והדרכים בהם נקטו.

בכדי לאפשר לצדדים מוצא של כבוד ובכדי לצמצם למינימום ההכרחי את הנזקים והעלויות אשר נדרשו ונגרמו עד עתה לשני הצדדים בגין הספר, מצהירה בזאת ההוצאה על נכונותה להוציא את הספר לאור עוד לפני שבוע הספר העברי 1997 בתנאים הבאים: שמה של ההוצאה, כתובתה, הלוגו שלה וכל פרט מזהה אחר, לא יופיעו על כריכת הספר או בתוכו. קטלוג הספרים המהווה חלק אינטגרלי מכל ספר היוצא לאור בהוצאת "גל" לא יכלל בספר זה.

יש לחזור ולהדגיש את כל מה שנאמר בסעיף מספר 4 בחוזה המקורי, לרבות התחייבותו של המו"ל להדפיס את כל התצלומים, האיורים, גזרי העיתונות והתרשימים הגראפיים בנאמנות המירבית למקור, ברזולוציה המירבית שמאפשרת טכניקת ההדפסה.

מוסכם על שני הצדדים כי אם עד לסוף חודש אוקטובר 1997 (בהנחה ובתנאי שהספר הגיע למדפי חנויות הספרים עד לתחילת שבוע הספר העברי תשנ"ז, דהיינו 12.06.1997) לא נמכרה בפועל המהדורה הראשונה של הספר, מתחייב המחבר לרכוש מההוצאה את כל שארית העותקים אשר נותרו במחסניה, במחצית ממחירו הקטלוגי של הספר, לכל היותר 800 עותקים במחיר שלא יהיה גבוה מ- 30 ש"ח לעותק.

להוכחת רצינות כוונותיו יפקיד המחבר בידי הוצאת הספרים המחאת בטחון על סך 12,000 ש"ח המהווים את מחירם המוסכם של 800 העותקים הנ"ל. ההמחאה תינתן לתאריך 01.11.1997 ופרעונה יהיה מותנה בהתחשבנות סופית אשר תיעשה על ידי שני הצדדים כאמור, בסוף חודש אוקטובר 1997".

למרות שהרגשתי עשוק ומנוצל למשעי ניסיתי להתנחם בהבטחה שהספר יצא לאור תוך שבועיים-שלושה, הערכה שהתגלתה כמוטעית.

בסוף חודש יוני כתבתי למר אטיה במכתב רשום: "למרות שלא התכוונתי לשהות בארץ יותר מהנדרש ההכרחי, נתקעתי כאן למעלה מחצי שנה מורטת עצבים, במהלכה לא ראיתי את בנותי (שאחת מהן חגגה את יום הולדתה בלעדי), ולא התאפשר לי לעבוד ולנהל את עסקי ועיסוקי הרגילים (באירופה) כיאות. נאלצתי לבזבז זמן יקר, לערוך נסיעות תכופות מהנגב לתל-אביב וחזרה, ולשאת בהוצאות כספיות רבות ולא מתוכננות. כל זאת אך ורק כדי להיות קרוב ככל האפשר לתהליך הפקת הספר ולהקל עליך ועל הצוות שלך את התהליך: להיות מעורב אישית בחלק הטכני והעיצובי, לעזור בעבודות ההגהה והשיכתוב, לשמש שליח, תומך ואיש קשר בין ההוצאה לגורמים החיצוניים השונים (עריכה לשונית, עריכה גראפית, סדר-מחשב), ולהשקיע כמיטב יכולתי, סבלנותי וכוחותי בפרשיות המחפירות שנגעו לעיצוב העטיפה או לבלאגאן שהתלווה לעבודה עם המעמדת.

כעבור שלושה חודשים חזרת בך במפתיע מכל מה שנכתב בחוזה שנחתם בינינו ב- 04.03.97, דרשת ממני - כתנאי להמשך הטיפול בספר - לערוב בכספי לרכישת כל עותקי המהדורה הראשונה (בסכום הגבוה פי שלוש ממה שנדרש ממני בעבור הפקה דומה בחברות "הוצאה לאור נטו"), התנערת בבת אחת מכל תמיכה ברעיון והתעקשת על כך ששמה של הוצאת "גל" והסמל שלה לא יוזכרו בספר או על גבי הכריכה, לא הסכמת להדפיס את הצילומים בצבע אלא אך ורק בשחור-לבן, דרשת שינויים בעיצוב העטיפה ובתוכן הכריכה האחורית...

חרקתי שיניים וחתמתי על תיקון לחוזה בכדי "להבטיח את הוצאתו של הספר לאור עוד לפני תחילת שבוע הספר העברי", והכל לשווא: שבוע הספר חלף עבר לו, גם שבוע המאבק בסמים ואפילו חודש יוני כולו, והספר אפילו לא נכנס להדפסה.

את העובדות בשורה התחתונה כבר לא ניתן לשנות: סבלנותי פקעה, איבדתי את האמון ביושר המקצועי וביעילותה של הוצאת "גל" ואני עייף וממורמר מכל המהלכים וההתפתחויות. לכן, בוא נלחץ ידיים כמו שני אנשים מבוגרים ונפנה איש איש לדרכו, על פי הנוסח המוצע בזאת של ביטול ההתקשרות בינינו."

אטיה התקשר, כולו נופת צופים, הרגיע והשקיט, התנצל על קשיים טכניים הנובעים ממחוייבותו לאיכות חסרת פשרות, והבטיח שלא עוד.

רק לקראת אמצע ספטמבר הגיע הספר למדפים. יומיים אחר-כך חזרתי זועף לאירופה: איכות ההפקה היתה ירודה מדי לטעמי, הנייר דק וזול, התמונות מטושטשות בחלקן והגימור פשוט ומאכזב. כבר בשיחתנו הראשונה מאז צאתו של הספר לאור מיהר מר אטיה לבשר לי שהספר נכשל כשלון חרוץ: מתוך 1000 העותקים שהודפסו לטענתו, נרכשו בכל הארץ פחות מחמישים ספרים, מחציתם על-ידי אחד ממועמדי מפלגת "עלה ירוק" לכנסת.

באפריל 1999 נודע לי על מכירת 128 עותקי הספר האחרונים לראשי תנועת "ליגאלייז" הישראלית.

באותה שנה עזבה הוצאת הספרים את משרדיה לכתובת בלתי נודעת, הטלפונים דממו לאנחות והפקס נותק לבלי שוב. אל המנכ"ל ניתן היה לפנות עוד רק באמצעות התא הקולי במכשירו הנייד, ואולם שלוש ההודעות שהשארתי לו זכו להתעלמות מוחלטת. בירור אצל רשם החברות לגבי המען החדש של ההוצאה העלה את כתובת מגורי הורי המנכ"ל בירושלים. שיערתי שהחברה נסגרה או פורקה בצו משפטי ואולי אף הגיעה לכדי פשיטת רגל.

שוב השארתי הודעה: "אני עומד לפרסם באתר האינטרנט שלי את השתלשלות העניינים בינינו ולהעביר את העניין לערכאות משפטיות". הזכרתי את כל תנאי החוזה שבהם לא עמדה ההוצאה והבעתי את נכונותי לסיים את המגעים בינינו בפשרה כלשהיא. בתגובה שלח אלי גל אטיה שני פקסים שמתוכנם בצבצו הפנינים הבאות:

"נפגשתי בהרבה יצורים חצופים בימי, אבל אתה ממש מתחרה על בין המקומות הראשיים. אחד הדברים שממאיסים עלי את החיים בפלאנטה הזאת בכלל וההתעסקות עם הוצאת ספרים בכלל הם טיפוסים כמוך. מצפה ממך מחר לתשובה מדוייקת לגבי כיצד מוצג הפרצוף האמיתי שלי ושל הוצאת גל באינטרנט, וכדאי לך שאני לא אוציא זמן לבדוק את זה בעצמי. אם זה משהו שאתה כתבת או עשית, תאמין לי שתשלם על זה בצורה שאתה אפילו לא מדמיין כמה, חתיכת וויז גיי שמגיע מחו"ל וחושב שכל העולם פנוי לטפל בו. אני לא פרג' בשבילך ולא צריך לעצור את הכל ולעבור לדום בכל פעם שאתה מתקשר. אתה יכול לדחוף לתחת את האיומים שלך לגבי העו"ד והפניות המשפטיות שלך. אני אדאג שאם תבזבז לי זמן תשלם על כך פיצויים בדמות תביעה מצידי.

יש לך את החוצפה. הספר שלך מצטרף לרשימת הספרים שהפסדתי עליהם כסף. לקחת עוד 20 ספרים ופשוט נעלמת לחלוטין, בלי להשאיר עקבות, בלי לדבר, בלי להגיב, ולי פשוט לא היה זמן לתבוע את המגיע לי. ועכשיו, לאחר כל זאת, אתה שב ומופיע יום אחד כאילו ההתנהגות הנפשעת שלך לא היתה קיימת, תחרות בנושא חוצפנות שאין לה שיעור. ברחת כמו שפן, עם הזנב בין הרגליים. זה מה שאני קורא עבריינות של צווארון לבן. בתכלס, לאחר כל מה שעשית, הייתי צריך לטרוק לך את הטלפון בפרצוף ולהגיד לך ללכת לחפש את החברים שלך, כולל אתה ועורכי הדין שלך. במקום להגיד לעצמך איזה בן-זונה אני, תסתכל במראה. יש לך אפשרות להתנהג כאדם הגון ונחמד ולא כנחש ערמומי ואינטרסנטי. אל תמשיך בהתנהגותך כי אתה תהפוך עבורי לקטגוריית אויב במתכונת של אנשים שמזיקים לי וצריכים לשלם על כך, ומי שמזיק שישלם פיצוי!!! זה העונש של מי שעושה זאת לאחרים, שזאת ההשתקפות שהוא מסוגל לראות של המציאות.

אבל למרות זאת אני בכל זאת אדם רוחני. לא עשיתי ביג דיל לגבי מה שעשית, ועל כל זה אני מקבל ממך את הצחנה הפלפונית הזאת. אם אתה רוצה שנטפל בכל הנושא במהירות שלח לי את החוזה ביננו על שני גרסאותיו. אם לא קיבלתי ממך את הנתונים אני רואה זאת בתור עניין שכבר פעם שנייה אתה משתמט מהתחיבויותיך."

התעלמתי מדברי הבלע ושלחתי לו תשובה מנומסת ועניינית במשלוח רשום. משלא הגיב במשך שנה שלמה, החלטתי להכניס את פרקליטי לתמונה. למכתב שקיבל ממנו מר אטיה הגיעה תגובתו בפקס, שבה הוא דורש "לפצות את הוצאת "גל" בסכום של 7250 ש"ח", וזאת משום ש"ברוב חוצפה שלא תיאמן, מופיע מרשך לאחר שנתיים ימים בערך, בתואנה שאנחנו לא היינו איתו בקשר!!!!!!!!!! לא היה לי זמן ואנרגיה להתעסק בלחפש אחר מרשך ולתבוע אותו. בשלב כלשהו, כדי לפנות מעט את המחסן, התחלתי למכור את הספרים לצומת ספרים, 13 שקלים לספר, ועוד באשראי של חודשיים במקום במזומן!!!!! גם שם הספר נתקע וכבר עלויות האחסון היו מאד גדולות. קיבלתי הצעה מעמותת עלה ירוק דאז שיקחו את העותקים של ספר זה יחד עם העותקים של תקופת היובש, עוד ספר על כאנאביס שנתקעתי איתו ואותו הדפסתי בטעות ב- 2000 עותקים, ושינסו למכור אותו כמיטב יכולתם, כי לי בכל מקרה אין מה לעשות עם הספרים האלו. לא קיוויתי לקבל תשלום עבורם. התברר שהספרים בכלל נעלמו מהם. בצעד אצילי, יוצא דופן ובלתי מובן, נמרוד קרת, מהפעילים בארגון, הסכים לשלם עבור הספרים לפי 29,50 שקל לספר."

בירורים שנערכו עם יעל אור, יערה כהן וינאי ניר מהנהלת "צומת ספרים", העלו שהספר מעולם לא נרכש על-ידם ולא נמכר אצלם, לא במבצע הנחות ולא במכירה מוסדרת.

בהמשך מופיע פירוט החשבון של ה"חובות" כלפיו, כולל "עלויות אחסון לפי סכום של 10 דולר לחודש", כמו גם "הריבית כשהייתי באוברדראפט בבנק. אם לא תעשה כן אתבע את מרשך לדין. ייצג אותי עו"ד ארבל עזריה ואתה תשמע ממנו. שכר טרחתו יפסק אני מעריך לסדר גודל של כ- 2000 שקל. המשפט יקח זמן מה אבל ברור לי שאזכה כי העובדות מאוד מאוד יבשות. אל תעשו צחוק מעצמכם לגבי לתבוע אותי, למרות שאשמח לקבל 500 שקל, שזה מה שמשלמים לנתבע שזוכה. שווה לי להשקיע בזה שעה. ע&#