פיתוח
ויישום
רעיונות

את שיטת העיצוב אמנות ברחף פיתחתי בחורף 2002. מאז אני מרבה ליישם אותה בעבודותי.

בכל התמונות ה"רגילות" מצטמצמת כידוע התרשמותו של הצופה בהן לסך המידע החזותי והחווייתי המגולם במתחם היצירה. את אותו מתחם - שברוב המקרים אינו אלא משטח עבודה דו-מימדי המוגבל שרירותית מכח תכונותיו  ומידותיו של החומר, משתדל האמן למלא כמיטב יכולתו בתוכן רגשי, ומנסה הצופה לספוג כמיטב יכולתו באמצעות חושיו ותחושותיו.

באמנות ברחף היתה המטרה למצוא דרך ישימה ליצירת אמנות חזותית אחרת. אמנות שבה מעשירים את חוויית הצפייה של המתבונן לא רק הצבעים ומשיכות המכחול שהונחו על משטח העבודה ביד האמן, כי אם גם מעצבי הנפח ומימדי העומק של היצירה גופא.

הכוונה המרכזית היתה לספק בכך ערך מוסף לאיכויות הרגשיות המוכרות כבר ממילא לחובב האמנות, איכויות המועברות אל העין באמצעות מכלול הצורות והגוונים השונים שביצירות השונות.

פתרון המשאלה נמצא בעזרתם של שלושה כלים עיקריים:

הכלי הראשון הוא דרך ביטוי מודגש של חללים והדבקות המשולבים בתמונה כחלק בלתי נפרד ממנה (מסומן בסיפרה 1), השני - באמצעות ניצול מירבי של שקיפות המסגרת ודרך הצנעת החיבורים השונים (2), ואילו הכלי השלישי (3) הוא באופן שבו נתלית ומוצגת התמונה על גבי הקיר.

עם סיומו של תהליך הפיתוח התיאורטי נוצר הצורך בהגשת אבטיפוס לרשויות האירופאיות הממונות על רישום והגנת זכויות העיצוב. נקבע שיישום הרעיון יתבצע באמצעות יצירת עבודה בעלת מאפיינים מופשטים ככל האפשר.

לעבודה התלת-מימדית הראשונה שנוצרה בשיטה החדשה קראתי צפת.

במבט אל גב התמונה מתגלים בה שישה חיתוכים גיאומטריים שנעשו במשטח הנייר בצורות שונות ובגדלים שונים. כאן יש לציין שבמקרה ספציפי זה מדובר אמנם בנייר תעשייתי, אולם בהתאם לסוג היצירה המתהווה ניתן ליישם את השיטה כמעט בכל חומר אחר על בסיס טבעי, כגון בד, עץ או עור.

בהתבוננות קרובה ומדוקדקת יותר ניתן להבחין בכתמים חומים כהים המדגישים את גבולות אותם חיתוכים. הם מסגירים בכך את הטכניקה שבה בעצם נוצרו החללים בחומר: צריבות אש שנעשו בעזרת עפרונות חשמליים בעלי רמת דיוק גבוהה במיוחד, עם ראשי בעירה דקיקים המסוגלים לייצר להבה מרוכזת ברמות חום של עד 1680°C מעלות.

כבר בסקירה שטחית של חזית העבודה ניתן להבחין היטב ב"תכונות האופי" המוספות שהעניקו לה החללים.

את האפקט הייחודי משלימה העובדה שכל אותם חלקים שהורחקו בחיתוך הצריבה ממשטח העבודה, חלקים המסומנים באותיות לטיניות לבנות, הודבקו עליו מחדש באיזורים אחרים, וסומנו לצורך ההמחשה שלהלן באותיות צהובות:

גשר הקשתות שנגרע מחלקה התחתון של היצירה, משמאל לאות הלבנה A, שב ומופיע עליה בחלקה העליון, מתחת ל- A  הצהובה.

כיסוי הפתח שנגזר ונלקח משמאל ל- B הבהירה, נתווסף בהדבקה סנטימטרים אחדים מעליו וסומן באות  B  צהובה.

גם החלון העגול שמתחת לאות C שב ומופיע בפינה הימנית הגבוהה, הפעם כשהוא מייצג את כדור השמש הסימלי  C ,

ואילו האשנבים המרובעים שממעל לאות D הלבנה, הם בדיוק אותם ריבועי אבן שהוצמדו לצידי החללים ש"פערו" הם עצמם ומסומנים כ-  D .

מסגרת התמונה, העשויה למעשה משני לוחות של זכוכית אקרילית מעומעמת, פלקסיגלאס בלשון העם, הינה הכלי השני שבו נעשה שימוש לצורך העמקת תחושת הרחף.

שני הלוחות מוצמדים זה לזה בעזרת מספר ברגים שקופים וזעירים מחומר פלאסטי על בסיס סיליקון. באופן זה הם לופתים ומחבקים את משטח היצירה, שהיא כאמור במקרה כמו שלנו נייר תעשייתי בעל מירקם גס במיוחד.

פלקסיגלאס הוא כידוע סימן בינלאומי רשום של היצרן הגרמני רום (המשתייך לתשלובת הענק העולמית דגוסה). למעשה מהווה המותג מזה שבעים שנה את שם הגג לשורה ארוכה של מוצרים תעשייתיים על בסיס זכוכית אקרילית.

מבין למעלה מחמישים המוצרים המיוצרים כיום במפעלי החברה שבעיר אופנבאך, בחרתי להשתמש בלוחות פלקסיגלאס מסידרת Gallery. מדובר בלוחות קלי-משקל שאינם שבירים, חסינים לחלוטין בפני קרניים אולטרא סגולות ומעובדים כך שיחסמו מעבר של כל מקור אור שהוא, בין אם ישיר ובין אם איזורי, וזאת בד בבד עם דחייה מוחלטת של כל השתקפות סביבתית.

השלמת הרעיון מתאפשרת הודות להתקני התלייה יוצאי-הדופן - תרתי משמע, ולתבריגים הארוכים במיוחד שבהם נעשה שימוש: הן אלו שעל הקיר והן אלו של המסגרת. יחד הם גורמים להרחקתה של התמונה לכדי עשרה עד עשרים סנטימטרים מהקיר שעליו היא תלויה, ובכך תורמים תרומה משמעותית נוספת להמחשת האפקט ה"אוורירי".

כפי שניתן לראות בצילום חתך הרוחב של הקיר והתמונה, גם מיקום ההתקנים הנדרשים בגב המסגרת לצורך התלייה נבחר בקפידה. גם כאן חשוב היה להתמקד באיזור הנסתר לחלוטין מעיניו של המתבונן.

וכך נראות צלליות הנופלות באור יום על הקיר שמאחורי התמונה:

הן החללים המשולבים במשטח היצירה והן השקיפות של המסגרת מאפשרים לאור למלא ולהקיף את היצירה מכל צדדיה.

למעשה האור הופך להיות חלק מהעבודה עצמה, הן במשמעותו המוחשית והן בזו המופשטת. הוא מטיל על הקיר הלבן את צלליות החלונות שבתמונה, את צללית לוחות המסגרת הצמודות זו לזו ואת צל התבריגים שבהן. כתוצאה מכך מושגת תחושת המרחב וממומשת אשליית הרחף אשר נתנה לשיטה את שמה.

©   כל הזכויות שמורות